עכשיו, כשהאבק סביב ההסכם עם לבנון החל מעט להתפזר, ניתן לנסות לבצע הערכה ראשונית שלו: בטור ההישגים, ישראל יכולה לרשום לעצמה קודם כל את העובדה שבפעם הראשונה ממשלת לבנון מסכימה באופן רשמי לנוכחות, גם אם זמנית, של צה"ל על אדמת המדינה. בנוסף, הממשלה בביירות חתומה על מסמך שבו מכונה חיזבאללה, גם אם על ידי האמריקנים, "אויב לבנון" – וגם זה תקדים היסטורי.
2+העובדה שמזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, יצא בזעם נגד ההסכם וכינה את המו"מ "משפיל", גם היא עדות לכך שמבחינת ישראל מדובר בעסקה לא רעה.
לעומת זאת, המסר שעבר לאיראן מההתקפלויות הישראליות – פעמיים בתוך שלושה ימים – בעניין התקיפות בדאחיה, הוא בעייתי מאוד. האיראנים מרגישים את החולשה שממשל טרמאפ מקרין, מבינים את האופן שבו היא נכפית על ישראל, ועשויים בהחלט להקשיח עמדות במו"מ על סיום המלחמה.
2+מבחינת יישום ההסכם בשטח – עניין זה מוטל בספק גדול, לאור מה שנראה כנחישות של חיזבאללה להביא לפיצוץ ההבנות. קיום ההסכם מותנה באופן מפורש בהפסקה מוחלטת של הירי על ידי חיזבאללה ובנסיגת כל מחבליו מהאזור שמדרום לליטני. על פי ההערכות בישראל, כ-2,000 מחבלי חיזבאללה עדיין שוהים באזור זה, ולא נראה שהם עומדים להתפנות משם באופן וולונטרי.
2+לצה"ל יש חופש פעולה מלא לטהר את המרחב שבין הגבול לליטני, ולכאורה גם חופש לסכל איומים צפונה משם – אך סוגייה זו נותרה עמומה יותר והמבחן שלה יהיה ביישום בשטח. תיאורטית, על פי ההסכם צה"ל אמור לסגת בקרוב מתא שטח ראשון בדרום לבנון שאליו ייכנס צבא לבנון כמעין "פיילוט", אבל כפי שהעניינים מתקדמים כרגע – ספק רב אם נגיע לשלב הזה.
בשורה התחתונה, מבחינת ישראל ההסכם מסתמן כמלכודת מדינית מוצלחת שנטמנה לחיזבאללה, אשר בלית ברירה צועד לתוכה בעיניים פקוחות; אך למרות המיתוג שלו כ"הסכם הפסקת אש", ספק רב אם הוא יביא לסיום הלחימה בצפון.
