אישור החוק לפיזור הכנסת בוועדה ללא תאריך מוסכם לבחירות, לימד, שוב, שגם אחרי אי אישור חוק הגיוס והצהרות הסיעות החרדיות ש"צריך ללכת לבחירות בהקדם" וכי "אין יותר דיבורים על גוש" – מי שקובע בסופו של דבר את לוח הזמנים הוא ראש הממשלה.
3+דבר נוסף שההתנהלות סביב פיזור הכנסת מגלה זה כי לצד המחשבה של כל מפלגה בקואליציה על עצמה ועל מקסום תוצאותיה בבחירות – החשיבה הקולקטיבית נותרה ונשארה מחנאית. כמו למשל ש"ס שרוצה את חודש אלול כמועד רצוי לבחירות. כך מתחיל להיות ברור לכולם שהרכב הקואליציה היוצאת הוא ההרכב שילך יחד גם אחרי יום הבוחר. וכי מחנה הימין-חרדים, עודנו חי וקיים.
כי מה שטוב לדרעי זה שבוחריו ינהרו לקלפיות בחודש אלול, ובסופו של דבר זה טוב גם לנתניהו, וכן להיפך. לכן כיפופי הידיים לא עוסקים בנקמות ופירוקים, אלא במחשבה קדימה, על הממשלה הבאה.
3+הוצאת המועד המקורי, 27 באוקטובר, מטווח מועדי הבחירות מהחוק – מראה שראש הממשלה לא מעוניין במספר "7" ובמילה "אוקטובר" כתאריך מועד הבחירות, אבל כן רוצה למתוח את חיי ממשלתו כמעט עד הקצה. יש לו עוד תוכניות, מדיניות וביטחוניות. חודשיים זה הרבה זמן. לכן הוא מתעקש.
גם מה שקורה בזירת החקיקה המשפטית מדרבן את נתניהו לדחות את קיצה של הכנסת עד כמה שניתן. היום תאשר המליאה את החוק לפיצול היועמ"ש בקריאה ראשונה. זהו חוק אחד מתוך רשימה שנתניהו היה רוצה להשלים לפני היציאה לבחירות. אחד הנושאים המרכזיים הוא הרפורמה המשפטית. לפני שמבטיחים הבטחות לפעם הבאה, צריך לבוא לבוחרים עם הצלחות מהמנדט הקודם.
3+העובדה שמועד הבחירות נתון כולו בידיהם של ראשי מפלגות הקואליציה היא תעודת עניות עלובה למדי לסיעות האופוזיציה. שלא הצליחו להקדים אפילו ביום אחד את הבחירות, שלא לדבר על הפלת הממשלה או אפילו לאתגור מינימלי שלה, מתוך כהונה רצופת משברים ומלחמות.
בעוד שמפלגות השלטון נאלצו להתמודד עם הפגנות פרועות, סרבנות, פקידים ויועמ"שים עוינים, תקשורת קטלנית ומלחמה לא נגמרת בשבע חזיתות – הייתה לחברי האופוזיציה רק עבודה אחת: להפיל את הממשלה, אותה הם אוהבים להציג כגרועה בתולדות המדינה.
אך מבין השורות מגיחה מידת כישלונם. ממשלות פחות גרועות, לדעתם, נגדעו בעודם באיבם. ואילו תחת המשמרת שלהם ועם ממשלה כביכול כל כך גרועה, לא הצליחו לגרוע ממנה אפילו יממה. ברור מה זה אומר עליהם, ועל יכולתם לנהל מדינה.
