במחקר שפורסם בכתב העת לביולוגיה ניסויית (Journal of Experimental Biology) בדקו את המרכיב הפעיל הנפוץ ביותר בתכשירים דוחי יתושים והתמקדו ביתוש אדס מצרי (Aedes aegypti), זן שמדביק עשרות מיליוני בני אדם מדי שנה ומפיץ מחלות כמו דנגי, זיקה וקדחת צהובה.
2+החוקרים אימנו את היתושים באמצעות התניה "פבלובית", אותו עיקרון למידה שבעזרתו כלבים למדו לקשר בין המילה "טיול" לפעולה עצמה. היתושים הונחו מאחורי רשת בד כששקית דם חמה ממוקמת מולם. לאחר שהחלו ללגום מהדם, החוקרים החדירו לתוכו את ריח הדיאתילטולואמיד "DEET" (החומר הפעיל בתרסיס דוחה יתושים). לאחר שחזרו על הניסוי ארבע פעמים, למעלה מ-60% מהחרקים ניסו להזין את עצמם פשוט על ידי הרחת החומר הדוחה. זאת אומרת: היתושים עשו קישור בין דם לבין ריח ה-DEET.
בהמשך, ניתנה ליתושים בחירה בין שתי ידיים של בני אדם, אחת ללא טיפול ואחת מרוחה ב-DEET. היתושים שלא עברו אימון נמנעו מהיד עם החומר הדוחה, בעוד שהיתושים המאומנים נמשכו אליה. "תמיד חשבו שחומרים דוחים עובדים בגלל ההרכב הכימי שלהם: ש-DEET פשוט מריח לא נעים ליתושים ולכן הם בורחים, או שההרכב הכימי שלו מונע מהם לקלוט את הניחוח שלנו", מסביר אחד החוקרים, "אבל מה שאנחנו מוכיחים כאן זה שמוח היתוש יכול לשכתב את התגובה הזו בהתבסס על ניסיון".
2+"אם יתוש עוקץ מישהו שמרח DEET על עורו כמה שעות קודם לכן, וריכוז החומר הדוחה נמוך מדי כדי להרחיק אותו אך עדיין חזק מספיק כדי שהחרק יזהה אותו, היתוש עשוי לנטות יותר לעקוץ אנשים שמריחים מ-DEET. זו אפשרות שעלינו לקחת בחשבון כשאנחנו חושבים על האופן שבו משתמשים בחומרים דוחי יתושים בחיים האמיתיים", מחזק חוקר אחר.
התוצאות אינן מצביעות על צורך להפסיק את השימוש ב-DEET, שנותר אחד החומרים הדוחים היעילים ביותר הקיימים כיום. עם זאת, המחקר מציע כי לעיתוי המריחה ולריכוז המרכיב הפעיל עשויה להיות חשיבות רבה יותר מכפי שחשבו בעבר. "במקום למרוח כמות גדולה בבת אחת, עדיף אולי למרוח את המוצר מחדש באופן קבוע כדי שיישאר פעיל ויספק הגנה רציפה", מסכמים החוקרים.
