אתמול שוב קיבלנו תזכורת כואבת למה קורה כשנשק בלתי חוקי מסתובב ברחובות בכמויות. לילא, ילדה בת 9 מערערה, נהרגה מירי. ילדה בת 9. החקירה עדיין בעיצומה, אחד החשודים הוא אביה של לילא שחשוד שירה במהלך סכסוך בין משפחות, ואחד הכדורים פגע בה בשוגג.
2+אין דרך לתאר את גודל הטרגדיה. ילדה שאיבדה את חייה בגלל סכסוך של מבוגרים חסרי אחריות, בגלל תרבות שבה יותר מדי אנשים חושבים שאקדח הוא דרך לפתור ויכוח.
אבל יש עוד פרט מטריד בסיפור הזה: לפי המשטרה, היה ניסיון לשטוף את הזירה ולטשטש ראיות, וזה כבר הסיפור הגדול באמת. כי אחרי כל רצח בחברה הערבית, מיד שומעים שהמדינה אשמה, שהמשטרה אשמה, שהממשלה אשמה.
2+מי ירה? מי החזיק את הנשק? מי ידע ושתק? מי ניסה להעלים ראיות? מי יודע איפה מוסתרים כלי הנשק הבלתי חוקיים ולא מדווח למשטרה? הרי כולם יודעים שיש נשק. כולם יודעים מי מסתובב עם נשק לא חוקי. כולם יודעים מי יורה בחתונות, מי מאיים ומי מחזיק מחסנים של תחמושת, מי מרוקן בסיסים של צה"ל.
אבל כשמגיע הזמן לדבר, פתאום כולם שותקים. זה לא פוטר את המדינה. גם למדינה יש אחריות, כי בזמן שאלפי כלי נשק בלתי חוקיים מסתובבים ברחובות, ברור שקל יותר להתעסק באזרח שומר חוק, בחייל מילואים או באדם שקיבל רישיון נשק כחוק, מאשר להיכנס למוקדי הפשיעה ולבצע מבצעי איסוף נשק אמיתיים.
2+כי שם זה קשה. שם צריך נחישות. ושם צריך להילחם בארגוני פשיעה אמיתיים. אבל בלי שיתוף פעולה מתוך החברה הערבית, גם המשטרה החזקה ביותר בעולם לא תצליח – כי אי אפשר להילחם בפשיעה כשמגינים על הפושעים.
אי אפשר להילחם ברצח כשמסתירים ראיות, ואי אפשר להילחם בנשק בלתי חוקי כשמי שיודע איפה הוא נמצא בוחר לשתוק. בסוף, מעבר לכל הוויכוחים והפוליטיקה, נשארת תמונה אחת. התמונה של לילא – ילדה בת 9 שלא תחזור יותר לשחק בחצר, ילדה שהייתה אמורה לגדול, לצחוק, לחלום, והפכה לעוד קורבן של האלימות. לילא, לא נשכח אותך.
