הדבר הראשון שצריך להדאיג את מקבלי ההחלטות בנוגע להסכם עם איראן הוא השתיקה בנושאי הליבה: אין בנמצא כל התייחסות לסוגיית הטילים הבליסטיים של איראן או לפעילות ה"פרוקסי" שלה ברחבי המזרח התיכון. היעדרם של סעיפים אלו מהשיח הנוכחי אינו מבשר טובות לגבי יכולת ההסכם לרסן את התוקפנות האיראנית הכוללת.
3+בנוסף, קיימת אי-ודאות מוחלטת לגבי לוחות הזמנים. טראמפ מדבר על 60 ימים, אך איש אינו יכול לומר בביטחון שהלחימה אכן תתחדש בתום תקופה זו. ההיסטוריה מלמדת ש-60 יום עלולים להפוך במהירות ל-90, ל-120 ואף לפרק זמן בלתי מוגבל. למרות שטראמפ עשוי לחדש את הלחימה, מדובר באפשרות רחוקה מלהיות ודאית.
בצד החיובי, נראה כי טראמפ אינו מסתפק רק בטיפול באורניום המועשר לרמה של 60% (כ-440 קילוגרם). הוא דורש כרגע להוציא מאיראן את כל מלאי האורניום, כולל כטונה של אורניום המועשר לרמה של 20%. אמנם העשרה מרמה זו דורשת זמן רב יותר, אך מדובר במלאי משמעותי. עם זאת, יש לקחת בחשבון שייתכן ומדובר בעמדת פתיחה בלבד, ממנה הוא עשוי לסגת בהמשך.
3+בכל הנוגע לתשתית הגרעין, רוב המתקנים המרכזיים – בפורדו, נתנז, איספהאן, עמק לביא ושקעת הארי – כבר ספגו פגיעות קשות או הושמדו. אולם, המבחן הגדול של ישראל יהיה מתקן אחד ספציפי: "הארד פיקאקס". מדובר במתקן שנבנה עמוק מאוד באדמה, בעומק כזה ששום פצצה חודרת בונקרים אינה יכולה להגיע אליו.
אמנם האיראנים טרם הספיקו להתקין שם צנטריפוגות, אך הפוטנציאל להעברת תוכנית הגרעין כולה לאתר חסין לחלוטין הוא איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. פירוק המתקן הזה חייב להיות תנאי סף, שכן ללא פירוקו, איראן תוכל בבוא העת להפעיל שם מערך העשרה שיהיה חסין מכל תקיפה אווירית, ויחייב פעולה קרקעית מסוכנת ביותר.
3+מאחורי הקלעים, הגורם המשפיע ביותר על טראמפ לא היה בהכרח הלחץ הפנימי של יועציו הקרובים, ויטקוף וקושנר, אלא לחץ כבד מצד מדינות המפרץ, טורקיה ומצרים, שדחפו להסכם. אפילו איחוד האמירויות, שהובילה קו ניצי בעבר, התקפלה באופן חלקי.
לפי גורמים מדיניים, יורש העצר בן זאיד שינה את עמדתו: מהתייצבות מוחלטת בעד "כיסוח" איראן כאן ועכשיו, הוא עבר לתמיכה במתווה 60 הימים של טראמפ, מתוך ציפייה שבתום התקופה יתבצע פירוק אמיתי של היכולות. ימים יגידו אם הציפייה הזו אכן תתממש.
