פיצוץ חריף נרשם היום (שלישי) בבית המשפט, במהלך המשך עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיק 2000, כאשר ניסה נציג הפרקליטות, עו"ד יונתן תדמור, להוכיח כי גרסת מכירת עיתון "ישראל היום" של נתניהו אינה אותנטית והומצאה על ידו בשלב מאוחר כתירוץ, דבר שהוביל להתנגשות קולנית וסוערת מצד סגנית ראש צוות ההגנה, עו"ד נועה מילשטיין.
13+הרוחות באולם התעוררו כאשר התובע יונתן תדמור הציג ציטוטים שבהם מוזס טוען כי נתניהו ביקש לחצות את הקו ולעבור לעיתונות אוהדת שמלטפת ומשבחת אותו. עו"ד נועה מילשטיין זינקה מיד והכריזה "אני מתנגדת". בזמן שראש הממשלה יצא מהאולם כדי לאפשר לעורכי הדין לטעון, הציגה מילשטיין כי חצי עמוד לאחר מכן באותו שיח, מוזס עצמו מבהיר שנתניהו בסך הכל קבל על יחס לא הוגן כשאמר "כותבים דברים רעים שאני עושה ולא כותבים דברים טובים כשאני עושה".
עם חזרתו של ראש הממשלה לאולם, חזר התובע על השאלה לגבי הציטוט על חציית הקו בין עיתונות הוגנת לאוהדת, ובנימין נתניהו דחה את הפרשנות הזו לחלוטין ואמר בציטוט מלא ומדויק: "לא אמרתי לו את זה ואני לא זוכר בכלל של דברים כאלה. לא ציפיתי לעיתונות אוהדת שיכתבו עלי דברים בידיעות אחרונות. העיתונות הייתה שלילית כל הזמן, הייתה שאלה כשדיברתי על הוגנות – לא לחצות קו מסוים של אי הוגנות. בני משפחתי. חשבתי שיש גם גבול לאי הוגנות גם כן יש גבול וזאת הייתה הכוונה שלי. אני לא זוכר את השיחה הספציפית הזאת אבל אני יכול לומר שזאת הכוונה שלי. לא הייתה לי שום ציפייה לעיתונות אוהדת וחיובית".
13+התובע תדמור הגיב ואמר "קטונטי אבל מוזס רב שיח שאדוני ראה בו את אחד ברי השיח. הוא יודע את ההבדל בין לחצות קו בין עיתונות הוגנת לאוהדת", ונתניהו חתם את הסוגייה באמירה: "זה לא מה שאמרתי. זה תמיד היווה יעד לא מומש אבל יעד בשיחות שלו".
הפיצוץ המרכזי באולם התרחש כאשר התובע עבר לעסוק בציר הזמן של חקירות ראש הממשלה משנת 2017. תדמור הטיח בנתניהו כי בארבע החקירות הראשונות שלו במשטרה הוא בכלל לא הזכיר את עניין "מכירת העיתון" כנימוק לפגישות, אלא טען שאלו היו "שיחות סרק" שנועדו להעביר זמן ולתמרן את מוזס. התובע טען כי נימוק המכירה נולד מאוחר יותר באוקטובר 2017, ולכן הוא אינו אותנטי אלא תירוץ משפטי.
13+בעקבות חילופי הדברים נאלץ ראש הממשלה לצאת פעם נוספת מן האולם, ואז התפרץ הפיצוץ החריף. עו"ד נועה מילשטיין תקפה את התביעה בחריפות והאשימה אותם ב"הטעיה בשאלה". היא שלפה את תמליל החקירה המקורית והטיחה בתובע ובשופטים את הנכתב בו.
לדברי מילשטיין, "באותה חקירה רק 60 עמודים לפני בעמוד 11 בחקירה אומר ראש הממשלה ואחר כך בא כוחי על ה-4 חקירות ראשונות לא עלה עניין המכירה. זה נאמר… זה היה הרקע לשאלה. ב-4 חקירות ראשונות ולכן כשאמרת את זה באוקטובר 2017 זה לא היה אותנטי. זה עלה בחקירה, בחקירה הזאת… למכור, דיברנו על זה, זה בעמ' 11 ולהגיד שבאותן חקירות זה לא עלה, זה הטעיה בשאלה".
13+עו"ד גילדי מטעם התביעה ניסה להגן על הקו וטען "זה לא הטעיה. הוא מדבר על אפשרות של מכירה לא כנימוק לפגישה. מאה אחוז, חלילה אין פה שום עניין". עורכת דין נוספת מצד צוות ההגנה הצטרפה למתקפה חזיתית וכינתה את שאלות התביעה חסרת טאקט, מאחר שבזמן החקירות המשטרה לא השמיעה לנתניהו את ההקלטות אלא אולץ לקרוא תמלילים בלבד, ואילו היו משמיעים לו את השיחה המלאה, מבחן הזיכרון היה נראה אחרת לגמרי. השופטת רבקה פרידמן פלדמן קיבלה את עמדת ההגנה באופן מעשי, ופנתה לתובע בהנחיה ברורה: "תשאל אחרת כדי שלא נצטרך להוציא אותו שוב".
מילשטיין קטעה את המהלך והודיעה "אני מתנגדת", כאשר לאחר מכן, השופטת רבקה פרידמן פלדמן ביקשה להבין מה הייתה השאלה על כך. תדמור הסביר כי הוא מראה לנתניהו את הציטוט לגבי המניע לקיום אותן שיחות, ומראה לו שבין היתר הנימוק של אפשרות מכירה לא עלה, והשופט משה בר-עם שאל "אחרי סרק?". תדמור השיב כי לא רק וישנו עניין המכירה, והדגיש כי נתניהו לא מזכיר כשהוא נשאל על תיק 2000 את נימוק המכירה בשנת 2014, וטען כי נימוק זה נולד מאוחר יותר ולא משקף את מה שהוביל את נתניהו לקיים את הפגישות הללו ב-2014.
13+בשלב זה, כאשר נועה מילשטיין חזרה על התנגדותה וראש הממשלה נאלץ לצאת פעם נוספת מן האולם. לאחר עזיבת נתניהו התפרץ הפיצוץ החריף. מילשטיין תקפה את התביעה וציינה כי מראים לנתניהו את שיחה 4 ו-5 על אותה ישיבה שבה מר מוזס מדבר על מפעל החיים שלו שקורס והוא רוצה ממך עזרה, וטענה כי אי אפשר לעשות את החיבורים הללו וכי הוא לא יכול לדעת על זה, תוך שהיא מביעה תרעומת על כך שמדברים איתה תוך כדי הדיון.
מילשטיין הבהירה כי ההתייחסות כאן היא לעניין ספציפי לגבי שיחה 4 מ-4 בדצמבר, וכי מה שראש הממשלה מעיד לגבי מכירה נוגע לשיחות אחרות ואירועים קודמים. השופטת פרידמן פלדמן שאלה "שזה נוגע ספציפית?", ותדמור השיב שהשאלה הייתה מאוד ברורה לגבי סדרה של פגישות, כולל פגישה 4 ו-5 המדברות על מה שהיה בשיח לפני כן, וטען כי שאל את ביבי באופן כללי ובשיח הזה בשנת 2014 לא היה עניין המכירה.
13+עו"ד נועה מילשטיין הטיחה בתגובה: "באותה חקירה רק 60 עמודים לפני בעמוד 11 בחקירה אומר ראש הממשלה ואחר כך בא כוחי על ה-4 חקירות ראשונות לא עלה עניין המכירה. זה נאמר". השופטת פרידמן פלדמן שאלה בתמיהה "זה נאמר?", ומילשטיין השיבה בנחרצות והאשימה את התביעה בהטעיה ישירה: "זה היה הרקע לשאלה. ב-4 חקירות ראשונות ולכן כשאמרת את זה באוקטובר 2017 זה לא היה אותנטי. זה עלה בחקירה, בחקירה הזאת… למכור, דיברנו על זה, זה בעמ' 11 ולהגיד שבאותן חקירות זה לא עלה, זה הטעיה בשאלה".
עו"ד גילדי מטעם התביעה ניסה להגן על הקו וטען "זה לא הטעיה. הוא מדבר על אפשרות של מכירה לא כנימוק לפגישה. מאה אחוז, חלילה אין פה שום עניין". עורכת דין נוספת מצד הנתבע הצטרפה למתקפה חזיתית וכינתה את שאלות התביעה חסרת טאקט, כאשר הבהירה כי הנחקרים לא קיבלו אפשרות להאזין לשיחות במהלך החקירה אלא אולצו לקרוא את תמליל השיחות בלבד מבלי שהציגו להם את החומר המוקלט, וסיכמה כי אילו היה קורא ושומע את השיחה אז כל מבחן הזיכרון הזה היה נראה אחרת לגמרי. השופטת רבקה פרידמן פלדמן קיבלה את העמדה באופן מעשי ופנתה לתובע בהנחיה ברורה: "תשאל אחרת כדי שלא נצטרך להוציא אותו שוב".
13+בעקבות החלטת השופטת, נאלץ התובע יונתן תדמור לסגת ולתקן את השאלה. עם חזרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדוכן העדים, הבהיר תדמור כי הוא אינו טוען שעניין המכירה לא עלה בכלל בשיח, אלא שהנימוק שנתניהו נתן לפגישות עצמן היה ניהול שיחות סרק. נתניהו דחה לחלוטין את הניסיון של התביעה להפריד בין הגרסאות, וסיפק את ההסבר האסטרטגי שלו לניהול המפגשים עם מוזס.
"נפגשתי אתו כי הוא עוצמתי ואתה נפגש עם יו"ר האופוזיציה באופן תדיר אז אתה נפגש גם איתם. אתה אומר משהו הוא אומר משהו, אבל אני חד משמעית אומר שכל התקופה הזאת הופנתה בניסינוות שלי לעניין אותו ואחרים בעניין מכירות ידיעות אחרונות כי אתה צריך לשנות לא רק את הצוות אלא גם את רב הכובל אם אתה רוצה לשנות את כיוון הספינה. באתי אליו כל הזמן – זה היה שלדון, ארנון ושפרינגל", אמר נתניהו.
13+התובע ביקש לברר האם המהלכים הללו מול אנשי העסקים הבינלאומיים קרו רק בחלק האחרון של התקופה, וראש הממשלה חתם את עדותו בהבהרה חד-משמעית לפיה נושא המכירה עמד על הפרק לאורך כל הדרך: "היו בכל הזמנים וסליחה, היו עוד. כל הזמן זה עניין אותי הדבר הזה. כל הזמן אני מנסה כי אני לא באמת מאמין שהוא ישנה את ה-DNA, לכן זה עמד כל הזמן על הפרק".
בהמשך הדיון, הציג התובע תדמור את התמיהה המרכזית של התיק המשפטי, ותהה מדוע נתניהו המשיך להקשיב לדרישותיו של מוזס שוב ושוב בנוגע להגבלת העיתון "ישראל היום", ואף שאל האם ראש הממשלה הסכים או הבטיח שחברי הכנסת יעקפו את הבעלים שלדון אדלסון ז"ל באמצעות חקיקה שתפגע בעיתון.
13+נתניהו שלל זאת לחלוטין, וקישר באופן ישיר ומפורט בין הניסיונות ההיסטוריים לסגור את "ישראל היום" לבין המאבקים התקשורתיים הנוכחיים נגד ערוצי הימין בישראל: "השאלה היא לא השאלה של אדלסון, אלא העובדה שיש פה ניסיון לסגור פתרון, כמו שיש פה היום לסגור את ערוץ 14 וגלי ישראל.
"אדלסון לא נמצא פה ז"ל. מר תדמור, קשה לך לקבל שיש עקרונות שקשורים לעקרון, בדמוקרטיה לא יכול להיות מצב שהיה פה של מונוליטיות תקשורתית מפחידה שאין דבר כזה, כולל בדמוקרטיות כושלות, שיש לך שליטה מוחלטת גם על הרדיו, הטלוויזיה, עיתונות וכו'. אין דבר כזה ולכן זה לא קשור ששלדון הוא בעל האמצעי הזה. אני אומר לך קונקרטית".
13+ראש הממשלה הסביר לשופטים רבקה פרידמן פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם כי מוזס הצליח באותם ימים להשתלט לחלוטין על חברי הכנסת בקואליציה שלו, כמו יאיר לפיד, ציפי לבני ואיתן כבל, והוביל מהלך כוחני לסגירת העיתון הימני המתחרה. נתניהוטען כי הוא היה היחיד במערכת הפוליטית שנלחם נגד המהלך הזה ובלם את החוק במשך שנים, ותקף בחריפות את עצם העמדתו לדין בתיק 2000.
לדברי רה"מ, "מוזס תוקף אותי בצורה ברוטלית כל הזמן. חברי כנסת אחרים מתמסרים ברצון ומקבלים סיקור אוהד ומובילים את המהלך, לא חושב שיש פה בעיה בקישור הזה בין הסיקור לשוחד. זה המצאה שלא קיימת בעיתונות חופשית 250 שנה, יצרו את הרעיון המטורף הזה רק בשבילי. אני זה שמתנגד, אני לא מוכן לעשות את העסקאות האחרות. אתה יכול להגיד לי בבקשה על מה אני מואשם בתיק 2000? אולי תגיד לי, אני רוצה לדעת. בכל זאת, זה שאלה הוגנת, נכון?".
13+כאשר נשאל נתניהו בשנית מדוע היה צריך לנהל 20 פגישות עם מוזס אם ידע שאי אפשר להכתיב דבר לאדלסון, השיב כי נפגש איתו משום שמוזס היה שחקן עוצמתי ויריב פוליטי מרכזי שהיה צריך להתמודד איתו, לאסוף מולו "מודיעין" ולשמור עמו על קשר קרוב כפי שמקובל מול יריבים בפוליטיקה. ראש הממשלה הבהיר כי חוק "ישראל היום" היווה את המכשיר המרכזי של מוזס להשגת שליטה מלאה בממשלה, וכי השיחות נועדו לבדוק האם ניתן להגיע לפשרה כלשהי שתשאיר את העיתון בחיים ולא תהפוך אותו ל"סמרטוט מוחלט".
בסופו של דבר, הסביר נתניהו, כאשר הבין שהחוק עומד לעבור בכנסת וכי אין דרך אחרת לעצור את הפגיעה בחופש הביטוי, הוא בחר לבצע צעד פוליטי קיצוני וחסר תקדים כדי להציל את העיתון: "היה לי את העניין לבלום את החוק בכל דרך. איך אני מתמודד עם יריב פוליטי שהוגר יותר ויותר כוח? יכול להיות, כן? גם שאני אצליח לבלום את זה על ידי מהלך מאוד קיצוני, ופיטרתי את לבני ולפיד והבאתי את זה לבחירות. אני נותן הסבר. לא הבטחתי שום דבר. אני נותן לך עובדות: לא יכולתי לומר שגם אם הפלתי אותו אני הולך לבחירות א' אני לא יודע אם אנצח ואני חוזר לאותו מצב. עשיתי בסוף מהלך שהוא חצי אובדני כדי למנוע את זה".
13+משמעות הפיצוץ הדרמטי באולם וקריסת קו החקירה של התביעה בנוגע לציר הזמן, מהווים הישג טקטי משמעותי עבור צוות ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיק 2000. חשיפת העובדה כי נתניהו העלה את סוגיית המכירה של "ידיעות אחרונות" כבר בעמוד 11 של חקירתו הראשונה – בניגוד לטענת התובע תדמור כי הנושא לא עלה בארבע החקירות הראשונות ונולד רק באוקטובר 2017 – שמטה את הקרקע תחת ניסיונה של הפרקליטות לצייר את קו ההגנה שלו כגרסה כבושה שהומצאה בדיעבד כדי להתחמק מאחריות פלילית.
13+ההתנגדות החריפה של עו"ד נועה מילשטיין והאשמת התביעה ב"הטעיה בשאלה", לצד גיבוי חלקי של השופטת פרידמן פלדמן שדרשה מהתובע לנסח את השאלה מחדש, אילצו את התביעה לסגת מעמדתה המקורית ולתקן את השאלה באולם.
הדבר איפשר לנתניהו לבצר על דוכן העדים את גרסתו המלאה, לפיה המפגשים עם מוזס לא היוו חילופי טובות הנאה פליליים, אלא מהלך פוליטי ותקשורתי לגיטימי של הגנה עצמית מול איל תקשורת עוצמתי.
