עיתונות חוקרת היא נשמת אפה של דמוקרטיה, אך האם קיימים מקרים שבהם היא מאתגרת את גבולות האחריות הביטחונית? תמיר שנייד בחן שורת פרסומים של העיתונאי רונן ברגמן לאורך השנים, המעוררים שיח ציבורי ער בנוגע לאופן שבו מידע רגיש מוצא את דרכו אל דפי העיתונות הבינלאומית והמקומית.
2+התזמון: מקריות או שיטה?
במרכז הבדיקה עומד דפוס של פרסומים מקבילים, המעלה תהיות באשר לתיאום המערכתי בין כלי תקשורת זרים לישראליים. הנתונים מציגים תמונה של סנכרון זמנים הדוק: בשעה 03:00 לפנות בוקר (שעון ישראל) מתפרסם דיווח ב"ניו יורק טיימס" בעניינים ביטחוניים רגישים.
כעבור 7 דקות בלבד, בשעה 03:07, עולה דיווח דומה באתר ynet. בבוקר של אותו יום, הבדיקה מראה כי דיווח נוסף ב"ניו יורק טיימס" עלה בשעה 07:10, ובאותה הדקה בדיוק פורסם דיווח מקביל ב-ynet.
2+השיח על גבולות הצנזורה
הסנכרון המהיר הזה מעלה שאלות עיתונאיות מהותיות: האם מדובר בפרקטיקה המאפשרת להביא לידיעת הציבור הישראלי מידע שייתכן והיה נתקל בקשיים מול הצנזורה אילו היה מתפרסם בישראל לראשונה? התחקיר בוחן האם הדינמיקה הזו משמשת ככלי לעקיפת מגבלות הביטחון המקומיות תחת המטרייה של "מקורות זרים".
אחריות עיתונאית במבחן
לצד סוגיית לוחות הזמנים, נבחנות טענות שעלו בעבר בנוגע לפרסומים שנויים במחלוקת, דוגמת "פרשת הבוטים", והשפעתם על המרחב הציבורי. מובאות גם התבטאויות של ברגמן עצמו מתוך ראיונות ופודקאסטים, המאירות את תפיסת עולמו המקצועית בנוגע למתח שבין חשיפת מידע לבין צרכי הביטחון.
2+האם מדובר בעבודה עיתונאית לגיטימית הפורצת את חומות העמימות, או שמא מדובר במנגנון המעורר שאלות כבדות משקל על גבולות האחריות כלפי ביטחון המדינה וחיי אדם?
יובהר כי הטענות המוצגות בתחקיר מבוססות על ניתוח לוחות הזמנים ועל הערכותיהם ופרשנותם של הדוברים, ואין בהן כדי לייחס כוונת זדון או עבירה על החוק, אלא להציף סוגיות בעלות חשיבות ציבורית לדיון.
תגובות
מטעם ידיעות אחרונות/ynet נמסר: "הטענות הממוחזרות שמובאות בכתבה משוללות כל יסוד ופרסומן הוא ניסיון ברור להלך אימים על מי שמבצע את תפקידו, הראשון לדווח על הדיונים והמסמכים הסודיים של החמאס בהם נרקמה התקפת הטרור וניתנו ההוראות למעשי הזוועה, מי שחשף פרקים שלמים בכישלון הצבאי והמודיעיני לקראת ותוך כדי ה-7 באוקטובר ומי שגם חושף אמיתות שפחות נעימות לגורמים פוליטיים. ברגמן הוא עיתונאי מוערך ורב הישגים שעושה את תפקידו ללא מורא ואנו גאים כי הוא עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות".
מטעם רונן ברגמן נמסר: "הטענות הכוזבות והדיבתיות כאילו פרסומים פרי עטי סיכנו את מבצע הביפרים, או את ביטחון המדינה בכל צורה שהיא, הן עלילת דם שהומצאה כדי לנסות ולמנוע ממני מלהמשיך בעבודתי, או לפחות בחלקים שלה הנוגעים בחשיפת מחדלים וכשלים של הדרג המדיני והעומד בראשו.
כתב הפלסתר אודות הביפרים שימש מצע לשורת תלונות שווא שהגישו נגדי ראש הממשלה וגורמים שונים התומכים בו והטרילו לשווא גורמי אכיפה, מודיעין וצבא בישראל בזמן מלחמה. אחרי שכל הבדיקות שנערכו בנושא הגיעו למסקנה כי הסיפור לא היה ולא נברא, הוגשה מטעם חסידי נתניהו עתירה לבג"צ נגד הגורמים החוקרים בטענה כי התלונות לא טופלו כיאות. אחרי שגורמי הביטחון והמודיעין הודיעו לבית המשפט כי לא רק שלא היה פרסום מזיק, אלא כלל לא הייתה הדלפה, מחק בג"צ את העתירה ואף פסק הוצאות לעותרים.
וכעת, כשערוץ 14 חוזר בדיוק על אותן טענות מופרכות ברור כי לא את האמת אתם מחפשים. "בקשה לתגובה", כך הכתרתם את הפנייה אלי אודות פגמים כאלה ואחרים שנפלו בדברים שפרסמתי. פרט חשוב בתגובה הוא לדעת על מה מגיבים, אבל כששאלתי את כתב הערוץ על איזה פרסומים מדובר, הוא סירב לגלות לי בטענה ש"אתה מכיר את הפרסומים כי היית שותף להם" והזהיר אותי שלוש פעמים "לתת תגובה עניינית" כי "התקפות לא ענייניות לא ישודרו".
אז להלן תגובה עניינית: אתם לא שלחתם בקשה לתגובה אלא גיבוב אמירות בעלמה שמטרתן גם לאפשר לכם לטעון שביקשתם התייחסות, ובה בשעה לעשות הכל כדי שלא ניתן יהיה להתייחס. אינכם מעוניינים באמת בבירור האמת ולכן לא תהיה ברירה אלא לברר אותה במקום אחר".
מהניו יורק טיימס נמסר: "רונן ברגמן הוא עיתונאי יוצא דופן. לצד עמיתים נוספים ב״טיימס״, הוא סייע בחשיפת פרטים על אודות המלחמה שאילולא עבודה זו היו נותרים מוסתרים מהציבור בישראל ובעולם.
רונן היה חלק מצוות שתיעד את האסטרטגיה של חמאס לפתח מערך צבאי תת-קרקעי שיהיה מסוגל לעמוד בפני מתקפות ממושכות; הוא גם חשף כיצד חמאס השליט ברחבי עזה משטר טרור של הפחדה ונקמה, ריגל אחר פלסטינים מן השורה והעניש על גילויי חוסר-נאמנות לארגון. רונן ואחד מעמיתיו גם הציגו את היחס הברוטלי של הארגון לחטופים, והוא היה הראשון בעולם לפרסם את פרשת ההתעללות המינית שאחת מהחטופות עברה בשבי. לצד עמיתיו, רונן גם חשף כיצד הצבא הישראלי צמצם כוחות והחליש אמצעים שנועדו להגן על תושבי עוטף-עזה, למרות התנגדויות מצד מפקדים בכירים בחזית. הוא גם תיעד כיצד לאומנים יהודים עברו משולי החברה בישראל לצומת קבלת ההחלטות של הממשלה, והעניקו חסינות-בפועל מאכיפה וענישה לקיצונים שמטילים אימה על הגדה המערבית.
במסגרת התחקירים שערך, חשף רונן אמיתות בלתי-נוחות אודות ועבור הממשלה בישראל, עבור החמאס, ואודות גורמים אחרים בעמדות כוח באיזור. כתוצאה מכך, בניסיון לפעול נגד חשיפת העובדות הללו, רונן הפך מושא לטענות שקריות ודיבתיות , בדיוק כמו אלה שהועלו בידי ערוץ 14 בפנייה אלינו. רונן, ועמיתיו בצוות ה"ניו יורק טיימס", לא יירתעו וימשיכו לדווח על הסכסוך הזה, על המלחמה הזו".
