בכל שנה, ביום הזיכרון לנספי סודן, אני מתמודדת עם אותה התחושה: שנים של הדחקה, שהולידו אשמה וניתוק מההיסטוריה העוצמתית שאני חלק ממנה. עוד מילדות, אני זוכרת איך אמא שלי ניסתה שוב ושוב, סביב שולחן השבת, לספר לנו על סיפור העלייה שלה מאתיופיה לישראל. אחיי ואני היינו מקשיבים לרגע, אבל מהר מאוד מסיטים את השיחה. זה הביך אותנו. זו האמת, אנחנו הרי "ישראלים", אז מה זה כבר משנה?
2+אמא אחת שמנסה להעביר זהות, היסטוריה ומסורת – אל מול שלושה ילדים קטנים שגדלו בעולם שבו העדה שלהם לא נחשבת ל"מספיק טובה", ומנסים להתנתק ממנה בכל דרך. כן, זו האמת, גדלנו בחברה שלימדה אותנו לחשוב שאנחנו לא מספיק טובים: האוכל שלנו לא מספיק טעים, השיער שלנו לא מספיק חלק והריח של התבלינים שלנו לא מספיק נעים. אז סירבנו לדעת – רצינו להיות כמו כולם.
מעל לעשרים שנה שאני שומעת את סיפור העלייה של אמא שלי – ועד לא מזמן לא באמת הצלחתי להבין דבר. בהתחלה לא רציתי, אחר כך עוד חיפשתי את הזהות שלי, ובתוך החיפוש הזה לא באמת יכולתי להבין. ולבסוף, עם השנים שעברו, התחיל לחלחל בי החשש – אולי כבר מאוחר מדי?
2+רק עם השנים, כשעצרתי להביט סביבי, בצעירי העדה שצמחו לידי, התחילה להתבהר לי התמונה. הבנתי שהיכולת שלנו, בני הדור הצעיר, להקשיב באמת לסיפורי העלייה, להרגיש אותם ולהבין אותם לעומק, תלויה קודם כול ביכולת שלנו להבין מי אנחנו בכלל – וכשהחברה סביבך משדרת שוב ושוב שהזהות שלך היא פגם, קשה מאוד לעצור ולהתחיל להקשיב.
אמא שלי עלתה ארצה במבצע משה, בשנת 1985. היא הייתה אז רק בת שש – שנים לא הצלחתי לעכל את העובדה הזו. כל הזמן השוויתי את עצמי אליה כשהייתי בגילה. אני בכיתי כשהשאירו אותי בצהרון, לא אהבתי ספגטי, וסיפורי הגבורה שלי הסתכמו בזה שלא בכיתי כשילד גזר לי צמה אחת מהשיער בגן, כי הוא רצה גם.
אמא שלי צעדה ברגל מאתיופיה לסודן, עזבה את כל מה שהכירה והלכה ברגל במדבר, בשקט, מבלי להרעיש. היא הייתה רק בת שש, וכבר אז היו לחיים שלה הרבה יותר משמעות ומטרות ממה שאני מרגישה שיש לי בגיל 26. היא עזבה את הבית שלה, את הכפר שבו גדלה, את כל מה שהכירה, והיא הייתה מודעת להכול – היא ידעה שהיא מגיעה לארץ הקודש ושהיא צריכה להיות חזקה. היא פחדה, אבל הייתה גיבורה. היא חששה, אבל אחזה בתקווה.
2+למעלה מ-4,000 מיהודי אתיופיה נהרגו במסעות – ולי לקחו שנים להתחיל להקשיב. להבין את המשמעות, לשאול שאלות ולמצוא את עצמי בתוך הסיפור הזה. רציתי להיות כמו כולם, אז התביישתי. אבל היום אני יודעת – אני לא כמו כולם, אני חלק מהיסטוריה ותרבות של עוצמה. חלק מקהילה שסיכנה את חייה למען חלום, קהילה שלא מוותרת, שלא נכנעת, שמחזיקה בתקווה גם ברגעים הקשים ביותר.
למרות שנולדתי בארץ, אין לי מנוס מהסיפור הזה. מסע העלייה הפך למורה הדרך שלי בדמות אימי. הוא מלווה אותי לכל אורך חיי, נלחם בשבילי שלא אשכח לרגע מי אני, מאיפה אני באה, והוא מעצים אותי בכל משבר. אני גם חייבת את זה לאמא שלי, אין בכך ספק. על כך שלחמה להגיע לארץ, על כך שהתעקשה ללמד אותי ואת האחים שלי איזו זהות חזקה יש לנו – ובתמורה השבנו לה במבוכה.
שנים ניסיתי להתרחק מהסיפור הזה, להעלים אותו, להכחיש. וכשלראשונה הפסקתי, ישר התחלתי לחפש אשמים. אין ספק שהחברה לא הקלה עליי, וכך גם השיפוטיות והדעות הקדומות שליוו אותי לאורך כל הילדות שלי. אבל זה מזמן לא משנה, כי היום אני מבינה שמה שחשוב הוא שאני כאן, עכשיו, סוף סוף, מצליחה לראות את השורשים שלי באמת. להבין שהם לא חולשה – אלא כוח. מקור של גאווה ושל חוסן.
עשרים שנה שהסיפור הזה עבר לידי, מבלי שהקשבתי לזעקתו ולעוצמה שבו – וסוף סוף התחלתי להבין.
