השבוע למדנו מהרמטכ"ל אייל זמיר שיעור חשוב בסדרי עדיפויות: לוחם נח"ל נשלח ל-30 יום בכלא בגלל מדבקה. לא עזרה הרוח ולא עזרה המסירות; היה צריך להפוך אותו ל"דוגמה ומופת" למען יראו וייראו. פעם, לפני ימי המאבק ברפורמה, עוד יכולנו למכור לעצמנו ש"צבא זה לא תנועת נוער" ושיש לאכוף משמעת ללא פשרות. היום, כולנו יודעים שזהו שקר מנומס. בצה"ל של 2026, יש אג'נדות רצויות ויש אג'נדות שנשלחות לצינוק.
1+האבסורד זועק מכל פינה: כשהטייסים והקצינים הבכירים הרימו דגל שחור וסיכנו את כשירות הצבא, המערכת "הכילה" אותם. כשמפקד בסיס עודד מרד, גזר הדין שלו בוטל בתוך פחות מ-24 שעות בגלל לחץ מטייסי עבר. אצל הדרגות הבכירות והנכונות, עבירות על ביטחון המדינה הן "דילמה מוסרית", אבל אצל חירני"ק פשוט מהפריפריה או מהציונות הדתית, פאצ' של אמונה הוא עילה להדחה מלחימה.
בזמן שהרמטכ"ל עדיין מסרב לשלול את דרגותיה של הפצרי"ת וממשיך לשלם לה מאות אלפי שקלים בשנה למרות שהודתה בהשחרת פני הצבא בעולם ופגעה בחייהם של מילואימניקים, החייל הפשוט הוא זה שמפעילים נגדו את מלוא חומרת הדין. הלוחמים שמרכיבים את חוד החנית של צבא היבשה, אלו שיוצאים לקרב מתוך אמונה יוקדת, מגלים שהם טובים מספיק כדי להילחם, להיפצע ולפעמים גרוע מכך, אבל לא מספיק "נאורים" כדי לענוד סמל שמבטא את ליבת אמונתם. זאת בזמן שדגלי להט"ב מצויים בשפע במשרדי הקריה בתל אביב.
1+המשקפיים שדרכם צריך להסתכל על האירוע הזה הם לא משקפי המשמעת, אלא משקפי האידיאולוגיה. הפיקוד הבכיר מנהל מלחמת חורמה בסט הערכים של רוב לוחמיו, תוך שהוא מחבק אג'נדות פרוגרסיביות שהביאו אותנו לנקודת השפל של השביעי באוקטובר. אם צה"ל רוצה להוכיח שדין אחד לכולם, או שישחרר את הלוחם מהנח"ל או שיטפל בסרבנים. כל עוד הלוחם בכלא והפצרי"ת עוד מקבלת משכורת ועונדת דרגות אלוף, המוטיבציה האמיתי של הפגיעה בחייל ברורה כשמש, פוליטיקה.
כמובן שבטווח הארוך כל זה לא יעזור, עם ישראל משתנה ואיתו צבא העם., בסופו של יום, הפיקוד הבכיר יכול להסיר את הפאצ' מהמדים, אבל הוא לעולם לא יצליח להוציא את האמונה מהלב של הלוחם שמסתער בשביל כולנו. חבל שהרמטכ"ל עסוק בלנעול את הרוח הזו מאחורי סורג ובריח, במקום לשלוח אותה לנצח"
