אני זוכרת היטב את הדרך. את הפחד המשתק, את הרעב המנקר ואת השקט הכבד שמשתרר כשמבינים שכדי להגיע לארץ המובטחת, צריך להשאיר חלקים מהלב מאחור. אלפי יהודים נספו במסע הזה – נשים, גברים וילדים שתקוותם נגדעה בטרם עת. ביניהם הייתה גם דודתי, אחותו של אבי, וורקיט טבג'ה ז"ל. היא צעדה איתנו, האמינה בכל לבה בחלום הירושלמי, אך לא זכתה לראות את הארץ שכל כך ייחלה לה.
1+היום, כשאני משרתת בתפקיד ציבורי כראש המטה של ראש המועצה האזורית חבל מודיעין, אני חשה אחריות כפולה: מצד אחד, לנצור את הזיכרון. לא לאפשר לו להישחק בצידי ההיסטוריה או להפוך להערת שוליים. מצד שני, להביט נכוחה אל תוך המציאות הישראלית שלנו ולשאול בכנות: האם למדנו את הלקח? האם אנחנו חברה שיודעת להכיל באמת את כל בניה ובנותיה, גם כשהמנהגים אחרים וצבע העור שונה?
גם היום, עשרות שנים אחרי אותו מסע המלווה כל צעד בחיי, אני חשה לעיתים שמי שהקריבו את היקר מכל כדי להגיע הביתה, עדיין נדרשים להוכיח את שייכותם. אנחנו עדיין נתקלים בדעות קדומות, בפערים חברתיים ובמחסור בייצוג הולם במוקדי קבלת ההחלטות.
אבל דווקא ביום הזיכרון הזה, אני בוחרת להישיר מבט אל התקווה.
אני רואה את ילדינו גדלים כאן בגאווה, נושאים בתפקידים משמעותיים וחולמים קדימה. אני רואה את העוצמה של הקהילה שלנו ואת הרצון האמיתי להיות שותפים מלאים בעיצוב דמותה של החברה הישראלית.
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל מצוין מדי שנה ביום ירושלים, כ"ח באייר, לזכר כ-4,000 בני קהילת "ביתא ישראל" שנספו בדרכם לארץ דרך סודן בשנות ה-80. השנה מציינים אותו היום (חמישי) בהר הרצל, ראש הממשלה, נשיא המדינה, שר העלייה והקליטה ושרים וחכים מכבדים במעמדם.
1+זהו יום לאומי המוקיר את אומץ ליבם, כמיהתם לציון והמחיר הכבד ששילמו במסע מפרך שכלל רעב, מחלות, שוד ורצח במחנות הפליטים, הוא לא רק יום של דמעות וכאב. זהו יום של עמידה זקופה. זהו הרגע שבו אנחנו אומרים בקול: אנחנו כאן. הבאנו איתנו לא רק כאב, אלא גם אמונה יוקדת, מסורת עשירה וסיפור גבורה שחייב להישמע בכל בית בישראל.
כך חינכו אותי הוריי, וכך אני מחנכת את בנותיי: לא להרים ידיים, לרכוש השכלה ולעמול קשה. הדרך שלי, שעברה דרך שני תארים אקדמיים בתקשורת ובמנהל עסקים, ודרך שירות ציבורי כיועצת שר הביטחון הלאומי וכיום כראש המטה של ראש המועצה האזורית חבל מודיעין, הוכיחה לי שוב ושוב: רק עבודה קשה ודבקות במטרה מביאות להצלחה. צבע העור? הוא רק הבונוס בסיפור שלנו.
אני מאמינה בכל ליבי שיגיעו ימים טובים יותר, בהם כל ילד וילדה ירגישו שייכים באמת. ימים שבהם המדינה תראה בהם נכס יקר, תביט בהם בגובה העיניים ותאמר: "אתם הלב של הסיפור הישראלי, לא השוליים שלו".
יהי זכר הנספים ברוך. נזכור אותם לא רק בבכי, אלא במעשים – בבניית חברה צודקת, שוויות, מלוכדת ומצטיינת יותר. יחד.
