לאחרונה פתח עמית סגל את התוכנית במשפט שלא שמעו ממנו הרבה: "יצאתי פראייר". הוא תיאר בלעג את מה שכינה "המשדר המאוזן ביותר של כאן רשת ב'" – השתלחות בבצלאל סמוטריץ', שהיא לא חריגה אלא דפוס. "תוכנית התחקירים של הערוץ מתמקדת שוב ושוב ושוב במתקפות על הימין", אמר, וסיכם: "אין שום סיבה שבמאה ה-21 משלם המיסים הישראלי יממן בכמעט מיליארד שקל בשנה את זה שיורקים עליו… כשהתאגיד הוקם, הייתי ממש בעדו, נלחמתי בשביל שהוא יקום. אני חושב שטעיתי".
2+תסכולו של סגל מובן. אבל ההנחה המובלעת בדבריו – שאת ההטיה ניתן יהיה "לתקן" אם רק יוחלפו האנשים הנכונים או תופעל הביקורת הציבורית הנכונה – מחמיצה את הבעיה. ההטיה אינה תקלה במנגנון; היא תוצר צפוי שלו. וכדי להבין מדוע, צריך לחזור עשור אחורה, אל אגרה שכביכול בוטלה.
בשנת 2015 בוטלה אגרת הטלוויזיה בישראל. כך הכריזו הפוליטיקאים, וכך נכתב בכותרות. מי שהאמין שזה מה שקרה – יכול לבדוק את אגרת הרישוי לרכב שלו. בתוך אותה אגרה גלום עד היום סכום שמועבר לתאגיד השידור הישראלי, שריד של אגרת הרדיו שלא בוטלה, אלא הוסתרה. רוב תקציבו של תאגיד 'כאן', כ-650 מיליון שקל, מגיע משם. הסיפור הזה איננו על שידור ציבורי. הוא על מאפיין יסודי של הוצאה ממשלתית: היא נולדת בקלות, מתה בקושי, ובדרך כלל אינה מתה כלל – היא רק משנה כתובת.
2+כאשר חברה מסחרית מבקשת ממך כסף, היא חייבת קודם לשכנע אותך שאתה מקבל משהו בתמורה. אם המוצר לא מספיק טוב, אתה הולך למתחרה, או שאינך קונה כלום. כאשר המדינה מבקשת ממך כסף עבור שידור ציבורי, השאלה אם אתה צופה, מאזין, או חי בכלל בעולם הרדיו, אינה רלוונטית. אגרת הטלוויזיה הוטלה על כל מי שהחזיק מקלט "המסוגל לקלוט שידורים", גם אם המקלט שלו היה מחשב שבו הוא מעולם לא צפה בערוץ הראשון. אגרת הרדיו ברכב משולמת היום על ידי מי שמקשיב רק לפודקאסטים, על ידי מי שיש לו שלושה רכבים בבית, ועל ידי מי שמעולם לא הדליק את הרדיו במכונית. הקשר בין מי שמשלם למי שמקבל שירות אינו קלוש – הוא לא קיים.
זו הסיבה שהמודל הזה שורד: מי שמתפרנס מלקוחות מרצה לקוחות; מי שמתפרנס מאגרה כפויה מרצה את מאשרי התקציב. לקוחות שונים, תוצאות שונות. זוהי גם הסיבה שהקריאה של סגל נשמעת מוכרת לכל מי שמכיר את הסידור. הוא אינו מתלונן על תופעה חדשה אלא על תוצר צפוי של המבנה עצמו: כאשר הצרכן אינו לקוח אלא מקור הכנסה כפוי, אין סיבה לרצות אותו. צריך לרצות את מי ששולט בברז. וברז של שידור ציבורי, גם אם הוסתר היטב בתוך אגרת רישוי הרכב, מופעל בכנסת – לא בסלון.
2+על העלות של המודל הזה אנו יודעים מעט, משום שמי שגובה אינו ממהר להציג את הנתונים. אבל ב-2014 התברר בוועדת הכספים של הכנסת ששנה לפני כן שילמה רשות השידור כ-30 מיליון שקל – לעורכי דין שניהלו עבורה תיקי גבייה. שלושים מיליון שקל ששולמו לא להפקה, לא לתוכן, ולא לעובדים, אלא לרדיפה אחרי אזרחים שלא רצו לשלם עבור מוצר שלא רצו לצרוך. בכל עסק רגיל, צ'ק כזה לעורכי דין נקרא "סימן שמשהו במודל העסקי לא עובד". בשידור ציבורי הוא נקרא "תקציב גבייה".
ההגנה הקלאסית על האגרה היא ש"שידור ציבורי לא חייב להיות רווחי". זו טענה נכונה, אבל היא מתחמקת מהשאלה. השאלה אינה אם הוא חייב להיות רווחי. השאלה היא מי משלם, ובאיזו ברירה. דוד בן-גוריון, שהיה ישר יותר מיורשיו בנושא, ראה ברדיו "מכשיר הסברה רב כוח לחיזוק השלטון". זו אכן הצדקה – אבל היא אינה ההצדקה שמשתמשים בה היום, כי בציבור דמוקרטי קשה למכור אותה. לכן מדברים על "תרבות", "מורשת" ו"חינוך", ובינתיים גובים.
כאשר הוצע סוף סוף לבטל את הגבייה הישירה, התוצאה לא הייתה שהמדינה הפסיקה לקחת את הכסף, אלא שהיא העבירה את הצינור. במקום מקלט הטלוויזיה – הרכב. במקום מעטפה בתיבת הדואר – שורה אחת מתוך אגרת רישוי. מי שמסתכל על תלוש המשכורת שלו פעם בשנה ומאתר את שורת אגרת הרכב יודע: הסכום ירד, אבל לא לאפס. הסכום בוטל, אבל לא נעלם. זוהי לא אנקדוטה, זהו דפוס. תוכניות מבוטלות, אגרות מבוטלות, מסים מבוטלים – וכמעט תמיד הם נולדים מחדש בשם אחר, לעיתים בכיס אחר, אבל מאותו כיס משלם מס.
הלקח אינו על שידור ציבורי. הוא על אופן החשיבה שלנו על "ביטול". הצרכן מבטל מנוי כשהוא מפסיק לשלם. הממשלה "מבטלת" אגרה כשהיא מעבירה אותה למקום שבו פחות מסתכלים. אלו שתי פעולות שונות, ובלבולן הוא בדיוק מה שמאפשר את הישרדותה של אגרת הרדיו – שלוש עשרה שנים אחרי שכביכול בוטלה.
