"ברוך מציב גבול אלמנה": בשבועיים האחרונים זכיתי לעבור בשרשרת המופלאה של החוות והמאחזים במרחב גוש אדומים וים המלח, דרום מזרח בנימין ובאזור השמורה ההסכמית במדבר יהודה. קודם לכן, ביקרתי בשרשרת החוות והמאחזים סביב קריית ארבע ובדרום הר חברון. זהו פלא של ממש המתחולל לנגד עינינו באמצעות חלוצים עזי נפש, ממשיכיהם של יהושע בן נון ויהודה המכבי, האוחזים בשלח ובחנית כרוחם של טרומפלדור וחבריו בתל חי ושל דוד בן גוריון ויצחק בן צבי בסג'רה. שטחים שלמים, מאות אלפי דונמים, שבים כעת לידיים יהודיות בנחישות.
3+האדמה מעובדת על ידי רועים יהודים ונוצר רצף טריטוריאלי, היוצר תשתית של חיבור בין היישובים הוותיקים וגודע את ההתפשטות הפלשתינית הלא חוקית. "ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". מי שמסתובב היום ביהודה ושומרון רואה בעיניים את גודל המהפכה. כבישים, יישובים, חוות ואחיזה יהודית הולכת ומתרחבת בכל מרחבי יהודה ושומרון, דור חלוצי חדש שקם מתוך השבר.
הדור הזה מבין שהציונות איננה אירוע שהסתיים בשנת 1948, אלא משימה היסטורית מתחדשת ומתמשכת. אבל לצד התקווה הגדולה הזאת, מרחפת גם אמת קשה; הדרך עדיין ארוכה מאוד. משום שמתחת לשינויים המרשימים בשטח, מדינת ישראל עדיין לא שינתה באמת את תפיסת היסוד שלה מול האויב הפלשתיני. פעם זה נקרא הסכמי אוסלו, ואחר כך הוחלף הסלוגן המוכר ל"שלום כלכלי".
3+לאחר מכן עברנו ל"ניהול הסכסוך", ובדרך השתמשנו גם במושג "הסדרה". המילים התחלפו, הפוליטיקאים התחלפו, אבל ההיגיון נותר כמעט זהה; אם ניתן להם יותר כסף, יותר נשק, יותר עבודה, יותר סמכויות ויותר תקווה מדינית – הטרור ידעך והמציאות תתייצב ושלום על ישראל. יש עדיין אנשים סהרוריים שמאמינים בזה גם היום, למרות כל מה שחווינו על בשרנו.
מבחינתם, הבעיה איננה עצם קיומו של מאבק לאומי פלשתיני נגד ישראל המבקש בתשתית אמונתו להשמיד אותנו, אלא רק תנאי המחיה שלו. אם רק נחזק את הרשות הפלשתינית, אם רק נעניק לה עוד כוח, אם רק נקל, נאפשר ונבוא לקראת, נקבל בוודאות פרטנר אחראי יותר. והשאלה המתבקשת היא – כמה פעמים עוד אפשר להיכשל באותו ניסוי ועדיין להאמין שהוא עובד?
3+הרי ישראל כבר ניסתה את זה, ושוב ניסתה, ושוב. התוצאה הייתה אוטובוסים מתפוצצים, אינתיפאדות, אלפי נרצחים, ההתנתקות שהפכה את עזה למבצר טרור, ולבסוף גם שבעה באוקטובר – הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. אבל הבעיה איננה רק השמאל. מפני שאם בוחנים בכנות את העשורים האחרונים, מגלים שגם ממשלות הימין לא שינו באמת את הפרדיגמה הישנה מול האויב.
הן אולי דיברו אחרת, נשמעו תקיפות יותר והשתמשו בשפה לאומית יותר – אבל בפועל המשיכו במידה רבה את אותה תפיסה עצמה, שבמקרים רבים מילולית תקפו אותה. עלינו לבחון ולשאול בכנות: האם הסכמי אוסלו בוטלו? האם פורקו מנגנוני הביטחון הפלשתיניים שמונים עשרות אלפי חמושים? האם נעצרה ההשתלטות הפלשתינית המסיבית בשטחי C? האם נשברה ההנחה ששגשוג כלכלי ימתן טרור?
3+האם ישראל פועלת באופן עקבי לעידוד הגירה של אוכלוסייה עוינת? האם היא חיסלה את התקווה הפלשתינית להשיג הישגים באמצעות לחץ וטרור? התשובה כמעט לכל השאלות הללו היא לא. גם הימין, ברגעי האמת, העדיף בדרך כלל הכלה על פני הכרעה. הסדרה במקום שבירה, דחייה במקום פתרון. עוד מבצע, עוד סבב, עוד "שקט ייענה בשקט", ועוד תקווה שאם נאכיל את האריה הוא יירגע.
שבעה באוקטובר היה הרגע שבו המציאות קרעה את המסכה מעל הקונספציה הזאת. הוא הוכיח שבמזרח התיכון חולשה איננה מתפרשת כהומניות אלא כהזמנה לפעולה התקפית רצחנית. שהכלה איננה נתפסת כאיפוק אלא כפחד. השאלה היא האם למדת משהו מהמציאות. האם נמשיך להתגלגל בטיפשות מאינתיפאדה לאינתיפאדה, או שנפנים שהגיעה העת בה אנו ניזום ונכריע. שלום לדורות יושג דרך הכנעת האתוס הלאומי הפלשתיני.
