תמיד הוא היה האחרון לזהות, בני גנץ. כך גם כשלבש מדים כקצין בכיר בצה"ל. כך גם כשהיה שר הביטחון. וכך גם בחייו הפוליטיים, כשהצטרף לממשלת החירום ואז פרש ממנה, בלחץ אלה שפרשו בסופו של דבר ממנו. גם עתה גנץ מסרב, כמעט בכוח, לזהות, שזהו, שזה הסתיים. הסיסמא הראשונה של מפלגתו כשהחל את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הייתה: "אין יותר ימין ושמאל". היום כבר אפשר לזמר, בשמחה או בעצבות – כל אחד לפי טעמו, שאין יותר כחול לבן.
2+אפשר לנסות להעריך את עיקשותו, ובהם את הניסיון הפוליטי האחרון, להחליף את הבייס המפלגתי ולפנות לאלה שלא רוצים את נתניהו כראש הממשלה אבל מסרבים להיכנע לשיח החרמות הפושה במערכת הפוליטית וברוב האולפנים והפרשנים, אבל גם כשזה לא עבד, והמפלגה המשיכה לדשדש תחת אחוז החסימה באופן עקבי ורצוף, ההתעקשות הזאת נעשית פתטית. במקום לנסות להילחם בחברי הכנסת שמתכוונים לפרוש, ולצאת למאבק חסר סיכוי בעכברים הנוטשים את הספינה הטובעת, היה על בני גנץ לתכנן את היציאה המכובדת של עצמו. הלחץ של ייתר חברי האופוזיציה שגנץ ימשיך במירוץ עד הסוף, שקיצו נראה מר למדי מבחינתו, וישרוף קולות למחנה שלהם, רק יחריף את מאבקם בו והתדרוכים נגדו, מה שיהפוך את הכישלון למכוער יותר ואסטטי הרבה פחות.
2+על מפלגת העבודה אהבו לומר כל השנים, ובמידה רבה של צדק, שזו מפלגה של סכינאים. שאף יו"ר לא החזיק שם מעמד קדנציה שלמה ושהחלפת המנהיגים דומה להחלפת גרביים משומשות בה. כעת נראה שזו איננה תכונה מפלגתית אלא של מחנה שלם. האביר על הסוס הלבן של אתמול הופך מהר מאוד לסמרטוט שיש להשליכו ועדיף כמה שיותר מהר. זה קרה למרצ בקדנציה האחרונה, וזה קורה כעת ליאיר לפיד ובני גנץ. לפיד, כך נראה, הצליח למלט את עורו, עבור גנץ זה כנראה כבר מאוחר מידי.
2+אצל שני הפורשים האחרונים: חילי טרופר ואיתן גינצבורג זה אפילו בולט עוד יותר. מדובר בשניים שגנץ סחב על גבו במשך שנים. שניהם הגיעו לתפקידים בכירים בזכותו, הראשון כשר בממשלה ומספר 2 במפלגה והשני כשמזכ"ל כשלא הצליח להתברג לכנסת, אבל ככה זה עם עכברים, ברגע האמת הם פשוט בורחים. נעדרי תחושת נאמנות או רגשות אשמה, פשוט קמים והולכים. ולא רק שניהם, אלא גם כל המצביעים שגנץ שימש עבורם סמל של תקווה וחלום. גם הם כבר נטשו מזמן, ויעידו על כך הסקרים.
