חבר הכנסת ירון לוי, שסביר שמיעוט קטן מאוכלוסיית ישראל שמעה עליו, הוא לא הח"כ האחרון מיש עתיד שיעזוב בתקופה הקרובה, ושלבי פירוק האופוזיציה למעשה רק בראשיתה. במהלך הקדנציה האחרונה, שהייתה מאתגרת בעיקר לממשלה והקואליציה, עם רפורמה משפטית, הפגנות ענק, כאוס ברחובות, טבח מזוויע ומלחמה שלא נגמרת, מערכת משפטית עוינת וחרם חרדי מובנה, במפתיע או שלא מי שהתפרק לחתיכות היא בכלל האופוזיציה. היא קטנה בעוד הקואליציה גדלה. במקום שהקשיים עמה התמודדה הממשלה יהפכו לכר פורה של צמיחה וחיבור, רסיסי מפלגות מחנה השמאל רק הלכו והתפזרו, חלקם לכדי אבק ואפר.
1+האופוזיציה איבדה במרוצת הדרך את מפלגתו של גדעון סער שפרשה לממשלה, חברי כנסת בודדים שנמאס להם, כמו עידן רול, איזנקוט וכהנא שהביעו אי אמון במסגרות הקיימות, וכמובן הפרישות האחרונות של חילי טרופר מכחול לבן וירון לוי ממפלגתו של לפיד. זה לצד מחיקתה, כך נראה של מפלגה שלמה, בראשות בני גנץ, מעל המפה.
והאבסורד הוא שבאותו הזמן ממש הקואליציה לא איבדה אפילו קול אחד, למרות הקשיים והאכזבות, העובדה שאין חוק גיוס למרות ההבטחות וגם הרפורמה המשפטית מקרטעת. הכול עומד על תילו יציב ואיתן, ואפילו התקציב האחרון אושר- אירוע פסיכי במושגים פוליטיים.
1+אפשר היה לחשוב שאין זו תחרות הוגנת. הרי בידי הקואליציה תפקידים וג'ובים, בממשלה ומחוצה לה, כך שמלאכת התחזוקה נעשית קלה יותר, מאשר לחברי האופוזיציה שאין להם כל כך מה להציע בתחום. אבל יהיה זה הסבר חלקי ואולי אפילו שקרי. כי אותה קבוצה שמרכיבה היום את האופוזיציה כבר הייתה בשלטון. עם כל התפקידים והמינויים הנלווים. וגם אז זה לא החזיק. הממשלה התפרקה בתוך פחות משנה ולא הצליחה להחזיק באמת אפילו חודשים בודדים. זה לא עניין של תפקידים. זה עניין של כישורים.
רק לאחרונה מילאו בנט, לפיד, ליברמן ואיזנקוט את פיהם הבטחות והתחייבויות איך יובילו את המדינה בשלל נושאים טוב ונכון יותר מאשר הממשלה הנוכחית, אולם כשבוחנים את התנהלותם, באופוזיציה וכשאחזו בפועל בהגה השלטון, קשה לקחת התחייבויות אלה ברצינות. זה לא שהם לא רוצים. הם לא יכולים. תכונות מינימליות של הנהגה והובלה נעדרות מהם וכנראה שלא משנה מה יהיה הרכב הקואליציה הבאה, אין יסוד להניח שהפעם, אם יקבלו שוב הזדמנות, הדברים ייראו שונה. כך זה כשקבוצה נטולת כל יכולת להתמודד עם התפרקותה שלה, מבקשת להוביל מדינה שלמה.
