אתמול קיבלנו בליץ ראיונות של נפתלי בנט. ערוץ אחרי ערוץ, אולפן אחרי אולפן, מסר אחרי מסר. נוכחות מלאה – כמעט. יש רק מקום אחד שהוא לא הגיע אליו: ערוץ 14. וזה לא מקרי.
2+כי בנט לא הגיע כדי להתראיין. הוא הגיע כדי לשלוט בנרטיב. לבנות סיפור: הנהגה חדשה, התחלה חדשה, "ביחד" חדש. רק שככל שמקשיבים יותר – מבינים מהר מאוד: זה לא סיפור חדש. זו אותה גרסה ישנה, עם מיתוג מחדש.
ואפילו לא צריך לחזור אחורה להבטחות שנשברו. לא ל"לא אשב עם לפיד", עם המפלגות הערביות, לא לרשימת ההבטחות שהתפוגגה. מספיק להקשיב למה שהוא אומר עכשיו.
2+מסר חד: נישואים אזרחיים לכולם. גם חד-מיניים. בלי טיסות לחו"ל. כמה שעות אחר כך, באולפן – פתאום: "נישואים כדת משה וישראל". אז מה האמת, בנט? מה השתנה תוך כמה שעות? או שזו לא עמדה – זו התאמה לקהל? וזה לא נגמר שם. שואלים אותו על גיור רפורמי השאלה פשוטה, התשובה אמורה להיות פשוטה.
"לא ביום הראשון". לא ביום הראשון? אז מתי כן? ביום השני? בשבוע השני? או שזה פשוט עוד ניסוח מתוחכם ל"נדבר על זה מתישהו"? כי זו בדיוק השיטה: להישמע ברור – בלי להתחייב לכלום.
2+להגיד הכל – כדי לא להיות מחויב לשום דבר. ובמקביל, בכל ריאיון, אותה מנטרה: "אני ימין. אני ימין. אני ימין". אבל זה כבר לא עניין של הגדרה – זה עניין של עקביות.
השאלה האמיתית היא לא מה בנט אומר היום. השאלה היא אם מועצת יש"ע של פעם הייתה מאמינה לבנט של היום. ובפעם הבאה שאתה יוצא לבליץ ראיונות – בוא גם למקומות שלא נוחים לך.
יש שם פחות מחיאות כפיים, אבל הרבה יותר שאלות. ואצלנו מתחילים מהקשות.
