אתמול שוב שמענו על "שקט מתוח" בצפון. שוב אותם ביטויים, שוב אותה מציאות שמוכרת לנו כבר שנים. אבל צריך להגיד את האמת בצורה חדה וברורה: זו לא יציבות, זה קיפאון. אנחנו חיים בתוך מציאות שלא זזה באמת. חיזבאללה לא רק שלא נחלש – הוא התחזק, התעצם, למד את השטח, למד את התגובות שלנו ולמד את הגבולות שלנו.
2+וכרגיל, מי שאמור לשקף את המציאות הזו לדרג המדיני – הדרג הצבאי הבכיר – משום מה מרגיע במקום לנשוך. הוא זה שמביא את הערכות המצב, הוא זה שמגדיר מה מסוכן ומה נסבל, הוא זה שמסמן מה קו אדום ומה לא. ובינתיים הוא בעיקר כנראה לא. אותו דרג צבאי נשאר בתוך אותה הקונספציה, ובעקבותיו גם הדרג המדיני נשאר כלוא בתוכה.
זו הקונספציה שאומרת שאפשר להכיל, שאפשר לנהל את האירוע, שאפשר להימנע מהכרעה ולהמשיך למשוך זמן. אבל הזמן הזה עולה לנו ביוקר. כי קיפאון ביטחוני הוא לא מצב ניטרלי. הוא מצב שמצטבר. הוא מצב שמאפשר לאויב שלנו להתחזק בזמן שאנחנו עומדים במקום.
2+ואנחנו זוכרים, לא? התחזקות כזו בסוף מתורגמת לדבר אחד – חיי אדם. עוד אמצעי לחימה, עוד תשתיות טרור שנבנות, עוד תעוזה בצד השני. ובסוף, כשזה מתפוצץ, זה מתפוצץ על אזרחים, על לוחמים, על משפחות. המחיר לא תיאורטי. הוא מחיר אמיתי.
טבח השבעה באוקטובר הוכיח את זה בצורה הכי כואבת שיש. זו לא הייתה רק הפתעה. זו הייתה קריסה של תפיסה שלמה. התפיסה שאם ננהל נכון את הסיכונים, אם נכיל, אם נזהר – המציאות תישאר בשליטה.
2+ובכן, נחשו מה? המציאות לא נשארת בשליטה כשלא משנים אותה. המציאות תופחת ומבעבעת עד שהיא מתפוצצת לנו בפנים. וכשאנחנו רואים את אותה חשיבה ממשיכה גם בצפון, צריך לשאול שאלה קשה: האם באמת הפקנו לקחים? או שאנחנו אולי קצת מדברים אחרת, אבל עדיין חושבים אותו דבר?
הדרג הצבאי הבכיר צריך להסתכל במראה ולשאול האם הוא השתחרר מהקונספציה, או שהוא פשוט משכלל אותה, משדרג אותה ומעצב אותה מחדש. והדרג המדיני צריך לשאול האם הוא מקבל תמונת מצב אמיצה, או תמונת מצב שמרגיעה, מרדימה ומנמנמת. כי בסוף מגיע החשבון. מתישהו צריך לשלם. והמחיר יקר מאוד – כי בסוף משלמים בדם. וצריך לשאול מי זה האמיץ הזה שיגיד לכולנו בקול שהוא מוכן לשלם בחיי אדם.
