כצלם וידאו, סטס קופולו לא חלם שימצא את עצמו תחת תקיפות חוזרות ונשנות רק בגלל עבודתו בערוץ 14. אבל בקפלן כמו בקפלן, בשם חופש הביטוי הכל מותר גם אם זו אלימות, עבירות על החוק ולינץ' נגד חפים מפשע. אחרי למעלה מ-3 שנים של סיקור, הוא פותח הכל בריאיון ל-C14 ומספר על השחתת הציוד, הפציעות ומעל הכל – הסטרס: "אתה כל הזמן מנסה להבין מאיפה תבוא הפגיעה הבאה".
מקרי האלימות הפכו לחלק משגרת העבודה בקפלן: "מה שאנחנו חווים שם זו כבר מזמן לא מחאה, זו אווירה עוינת כלפי כל מי שמזוהה עם ערוץ 14. ברגע שמזהים אותנו, זה מיד הופך לאישי: צעקות, קללות, יריקות, דחיפות וניסיונות להפריע לשידור. אחת התופעות הכי בעייתיות היא תקיפות מאחורי הגב, אנשים שמגיעים מתוך ההמון ופוגעים בך כשאתה לא רואה מי התוקף. זה יוצר מצב שאתה לא יכול לעבוד ואתה כל הזמן בכוננות, מסתכל מסביב, מנסה להבין מאיפה תבוא הפגיעה הבאה. זה דפוס שחוזר על עצמו בהרבה הפגנות גדולות".
לדברי סטס, "היו לא מעט מקרים קשים, אבל אחד הבולטים היה כשהקיפו אותנו עשרות מפגינים, עם שנאה בעיניים, בצורה שהרגישה לא נשלטת. זו הייתה תחושה ברורה של סכנה ממשית הרבה מעבר להפרעה באמצע העבודה". קופולו מתאר את התקיפה הקשה: "המשטרה נאלצה להתערב וללוות אותנו פיזית עד הרכב, כשההמון הולך אחרינו לאורך כל הדרך, צועק, מקלל ולא מרפה. זה רגע שאתה מבין שאתה לא מסקר אירוע, אתה מנסה לצאת משם בשלום".
2+שגרת התקיפות שחווה במסגרת העבודה הולידה את האמירה הקשה: "כצלם, יצא לי במהלך המלחמה לצלם עשרות כתבות בעזה, בסוריה ובלבנון ובאופן אבסורדי, בהרבה מהמקרים הרגשתי שם יותר בטוח מאשר בתוך ההפגנות האלימות בקפלן". סטס מציין שקשה להתמגן מפני תקיפה אפשרית של פעילי שמאל: "יש את התופעה של תקיפות מאחורי הגב בתוך ההמון, מכות עם מקלות של דגלים, דחיפות חזקות, הכנסת מגאפונים לאוזן מטווח אפס. ובאחד האירועים, צלם אחר הותקף ונשברה לו המצלמה, פגיעה ישירה גם באדם וגם בפרנסה שלו. זה חמור ביותר כשעיתונאי מרגיש יותר בטוח באזורי לחימה מאשר בלב תל אביב".
פעילי שמאל תקפו באלימות את צלם ערוץ 14, המשטרה פתחה בחקירה
בכל הנוגע להתערבות רשויות האכיפה, סטס מודה כי ללא נוכחות המשטרה, האירועים היו עלולים להסתיים באסון כבד בהרבה. הוא מספר כי השוטרים הם אלו שחילצו אותו ואת הצוות מתוך המון המפגינים הזועם, כשבמקרים מסוימים עמדות השידור הוקמו צמוד למחסומי מג"ב, המקום היחיד שהעניק מעטפת ביטחון מינימלית. עם זאת, בכל הנוגע למיצוי הדין עם פעילי השמאל, האכיפה דלה ביותר: "בפועל, מעט מאוד מקרים מגיעים למשהו משמעותי. הרבה אירועים נבלעים בתוך הכאוס, וזה יוצר תחושת חוסר הרתעה", הוא מסביר בכאב על המציאות בה פורעי חוק חומקים ללא עונש.
2+המעבר מהלם ראשוני לדריכות תמידית הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך שעבר קופולו בשנים האחרונות. הוא נזכר בתקיפה הראשונה שתפסה אותו לא מוכן, כשהגיע בתמימות לסקר אירוע ומצא את עצמו תחת מתקפה של אנשי שמאל. "עם הזמן אתה כבר מבין לאן אתה נכנס, נהיה יותר דרוך וזהיר, אבל זה לא הופך לנורמלי". הוא מדגיש שמדובר במציאות מעוותת ששום עיתונאי לא אמור להתרגל אליה.
סטס מתאר מקרים שחרגו מגבולות ההפגנה, כמו אירוע בבית המשפט המחוזי בו הוטחו בו ובצוותו קללות כמו "נאצים" ו"גבלס" על ידי פעילים שהגיעו לתמוך ביורי פצצות התאורה לעבר בית רה"מ. "זה מראה עד כמה זה הפך לאישי. ניסיון להשחיר, להשפיל ולהוציא אותך מחוץ ללגיטימציה", הוא אומר. לדבריו, הסימנים הכחולים על גופו והציוד שנפגע הם תוצאה של הסתה: "כשאלימות מילולית הופכת לשגרה, האלימות הפיזית כבר מגיעה מהר מאוד אחריה".
2+בסיום דבריו, קופולו משרטט את הדרך לשינוי ומדגיש כי הצעד הראשון הוא להפסיק לעצום עיניים מול אלימות השמאל. "קודם כל, להפסיק לנרמל את זה. לקרוא לזה בשם! אלימות!". לדבריו, רק אכיפה קשוחה והרתעה אמיתית מול מי שתוקף עיתונאים יצליחו לעצור את הגל. הוא מפנה אצבע מאשימה גם כלפי ההסתה המתמשכת של כלי תקשורת נגד ערוץ 14, שלדבריו מחלחלת מהשיח הציבורי ישירות אל השטח ומסכנת חיים: "מי שתוקף עיתונאי צריך לדעת שיש לזה מחיר, ובמקביל נדרשת גם אחריות ציבורית".
