כקצין משטרה לשעבר, אני מתקשה להביט על הרצח המזעזע של הנער ימנו זלקה ז"ל בפתח תקווה כעוד טרגדיה מקומית. זהו לא אירוע נקודתי, זהו סימפטום בולט לכשל מערכתי עמוק ומתמשך, כזה שהולך ונבנה במשך שנים, כמעט ללא בלמים. הנטייה הטבעית היא להפנות אצבע מאשימה למשטרה, זה קל, זה זמין, וזה גם נוח. אבל האמת מורכבת הרבה יותר.
2+נער לא הופך לרוצח ביום אחד, בדרך יש סימנים, יש התרעות, יש הידרדרות. השאלה האמיתית היא לא רק מי אכף, אלא מי ראה, מי התערב, ומי כשל. מערכת החינוך, הרווחה, האכיפה והמשפט, כולן חוליות באותה שרשרת. כאשר אחת מהן נחלשת, האחרות נדרשות לפצות, כאשר כולן נחלשות יחד, התוצאה היא אובדן שליטה.
משטרת ישראל, וחשוב לומר זאת ביושר, קטנה היום על ממדי האתגר. מדינה שגדלה בקצב מהיר, עם מורכבויות חברתיות הולכות וגוברות, לא יכולה להסתפק בכוח שיטור שנשחק לאורך שנים. מעבר לכך, לא מדובר רק בכמות, אלא גם בסמכות. בעשורים האחרונים חלה שחיקה מתמשכת בגיבוי לשוטר בשטח, כרסום בסמכויות השוטר, יותר חשש, יותר מגבלות, יותר היסוס. וכשהשוטר מהסס, העבריין לא מהסס.
2+ההרתעה, שהייתה בעבר עמוד תווך מרכזי בשמירה על הסדר הציבורי, נשחקה. חלק מזה נובע גם ממדיניות ענישה מקלה, לעיתים כזו שמונעת מתוך רצון אמיתי לחמלה ושיקום, אך בפועל משדרת מסר הפוך. בני נוער לומדים מהר מאוד היכן עובר הגבול, ובעיקר מתי אין באמת גבול. חמלה היא ערך חשוב, אך כאשר היא באה על חשבון ביטחון הציבור, היא מפסיקה להיות מוסרית והופכת למסוכנת.
אי אפשר להתעלם גם מהכשל בזיהוי מוקדם. יש בני נוער שמוכרים למערכות, לעיתים כבר שני,. בעיות התנהגות, אלימות, נשירה, סביבה מסוכנת, ובכל זאת, ההתערבות לא מספיקה, לא מתוזמנת נכון, ולעיתים פשוט לא מתרחשת. כל מערכת פועלת בתוך גבולותיה, בלי סנכרון אמיתי, בלי אחריות משותפת. התוצאה היא ואקום, ובוואקום הזה, האלימות צומחת.
2+הגיע הזמן להפסיק לדבר בסיסמאות ולהתחיל לפעול. אלימות בני נוער אינה "בעיה חברתית" בלבד, היא איום ממשי על הביטחון האישי, ולכן היא חייבת לקבל עדיפות לאומית, לא פחות. זה אומר הגדלת משאבים וכוח אדם למשטרה. זה אומר החזרת סמכויות וגיבוי לשוטרים בשטח. זה אומר מדיניות ענישה ברורה ומרתיעה בעבירות אלימות חמורות, גם כשמדובר בקטינים. וזה אומר, אולי יותר מהכול, יצירת שיתוף פעולה אמיתי בין משטרה, חינוך ורווחה, לא על הנייר, אלא בשטח. אם לא נשנה כיוון, נמשיך לראות את הכותרות האלו חוזרות על עצמן, וזו כבר לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי.
