במשך שנים הכירה רחלי סיטבון את האחיין שלה, שילה, כילד עם החיוך הנצחי. "מגיל קטן הוא היה עם עיניים מדברות, עיניים צוחקות היינו אומרים לו", היא מספרת בגעגוע. בריאיון מיוחד היום (שלישי) לעודד מנשה, היא מבקשת להביא את סיפורו של סרן שילה ראוכברגר הי"ד, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת "גולני", שנפל בקרב בשבעה באוקטובר, אך בעיקר להאיר את דמותו יוצאת הדופן כפי שנחשפה למשפחה דווקא מתוך השכול.
3+"ילד של גאולה"
עבור רחלי, דמותו של שילה התעצבה עוד לפני המדים. "הוא נולד בצהרי תשעה באב, וככה ההורים שלו תמיד קראו לו 'ילד של גאולה'", היא משחזרת. לדבריה, הקסם שלו טמן ביכולת להתחבר לכל אדם: "היה לו לב פתוח, הוא היה אדם של חיבורים. הדבר המיוחד שלו היה שהוא פשוט הגיע למפגש עם בני אדם באפס שיפוטיות. קודם כל הוא אהב אנשים, הוא פשוט רצה להכיר את הנשמה שלהם".
התכונות המיוחדות ליוו את שילה בכל תחנה בחייו: מההדרכה בבני עקיבא ועד להתנדבות עם ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחות שכולות. "הוא שמר על קשר עם החניכים שלו גם שנים אחרי שעזב את ההתנדבות", מציינת רחלי.
3+"אותו צריך לחזק, הוא מרגיש בודד"
רק לאחר שנפל בקרב, גילתה המשפחה עד כמה רחוק הגיעה העין הטובה של שילה כמפקד. בין חפציו נמצאו מחברות אישיות שבהן ניהל מעקב מרגש אחר המצב הרגשי של חייליו. "הגדולה שלו נחשפה אלינו בכמויות של סיפורים ששמענו אחרי מותו", אומרת רחלי בהתרגשות.
"מצאנו מחברות בכתב ידו, שבהן הוא כתב איפה הוא יכול להשתפר ואיך להתקדם, אבל בעיקר מה הוא כתב על החיילים שלו: 'זה צריך תשומת לב, קשה לו', 'אותו צריך לחזק', 'אותו צריך לחבר למחלקה, הוא מרגיש בודד'. הוא ראה את כולם בעין טובה וחשב כל הזמן איך הוא יכול לקדם כל אחד מהם".
3+הקרב האחרון בחדר האוכל
כשפרצו קרבות השבעה באוקטובר, שילה ולוחמיו היו במוצב מו"פ דרום. רחלי מתארת את רגעי הגבורה האחרונים שלו בפירוט מצמרר: "הייתה חדירה של חוליית מחבלים גדולה. הם כולם נכנסו לחדר האוכל ושילה אסף אותם שם. המחבלים ירו RPG ופרצו את הדלת, ושילה תפס עמדה. הם העמידו שם מקרר כמחסום, והוא עמד שם, הכי חשוף שיש".
במשך ארבע שעות נלחם שילה בחירוף נפש. "תוך כדי שהוא מדמם, הוא המשיך לירות. הוא קרא בכל פעם לחייל אחר לגשת אליו ולהיות לצידו. רק אחרי שהמחבלים עזבו את המקום, נדמה נשמתו והוא נהרג".
3+"גם לנו, הדודים, יש תפקיד בשכול"
מעבר לסיפור הגבורה, רחלי מבקשת להשמיע קול של מעגל שכול שנותר לעיתים בצל, אלה של הדודים והדודות. "השכול הזה הוא כבר לא רק שייך לקרבה הראשונה, הוא מתפשט לכל המשפחה", היא מסבירה. "המעגל של דודים ובני דודים הוא מעגל מאוד קרוב, מעגל אבל וכואב. אנחנו כאבנו את לכתו של שילה ועדיין הגעגוע נמצא שם וכואב נורא".
בהקשר הזה, רחלי מספרת על החשיבות שמצאה במיזם "אלה ירושלים", שמאפשר מקום למעגל המשפחתי המורחב, ונותן לה כוחות לתמוך בשאר בני משפחתה: "המיזם הזה מאפשר לנו רגע לשתף, לפרוק את הכאב ולבכות ביחד. היה לנו ברור מההתחלה שהתפקיד שלנו הוא להיות שם בשביל האחים של שילה ובשביל אחותי וגיסי, לעשות כל מה שצריך כדי להקל עליהם ולו במעט".
