הבוקר חתכתי עגבנייה לסלט של הצהריים. ברדיו נשמעו שירי יום הזיכרון ומבחוץ עלה רעש מטוסים לקראת המטס של מחר. מסתבר שככה היא ישראל – יודעת לשאת הפכים, ללהטט בין השכול לבין האושר, בין הזיכרון לבין החזון.
2+שאלתי את עצמי: למה בכלל חשוב כל כך לזכור? זה הרי כואב לפעמים. לא עדיף לשכוח? להרפות לרגע מהקדיחה הזו בלב? אולי עדיף להסיח את הדעת ולא לחפור בשהייה המייסרת? להשאיר מחוץ ליום-יום את תוצאות החוויה? לזכור שואה, לזכור חלל, לזכור טבח; תנו להתרפק בטוב, לנצור את הרגעים היפים, את הניצחונות.
אלא שכנראה הזיכרון הוא דרכו של הבורא להזהיר אותנו על המחר, להסביר לנו שכלום אינו מקרי. טבע האדם הוא לדוש בעקביו. לא לזכור אלא להדחיק, לטייח, לשנות או לצבוע בוורוד. לקנות את השקט, לחיות את הרגע – הרי מה שלא זוכרים לא כואב, לא ככה? אבל השכחה בדרך כלל משכיחה גם שיעורים. היא משכיחה תובנות ואת רצון ההשגחה. הזיכרון הוא הסיכוי שלנו לשמור לא רק על מצפן, סמל או כבוד לגיבורי העבר. הזיכרון הוא החוזה של האתמול עם המחר.
2+אני מתפללת בליבי שתזכור ישראל, בדיוק כפי שהיא זוכרת את בניה, גם את אלוהיה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". אסור לנו להתבלבל מחר במצעד הדגלים המסורתי. אסור לנפח את החזה בגאווה מיותרת ולהרהר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". כי הוא לא.
ברגע אחד כבר חזינו איך אפשר לשכוח הכל, איך אפשר לגמגם ולהיות נבוכים, להיות על הברכיים, מבוזים. אנחנו כאן כדי להמשיך את הג'ינגול המיוחד הזה: מצד אחד להחזיק ברובה בגאון יעקב, בתוקף בלתי מתפשר, ומצד שני לדעת ש"ה' יילחם לכם". הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. טבעי בתוך על-טבעי, גשם בתוך רוח.
2+צבא הנושא עיניים ובאותה נשימה מתפלל לשמיים. לוחם ששם ציצית, אומר "קריאת שמע" ומטפח נשק רב עוצמה המעניק לנו כוח. חוגגים עצמאות, אבל לא מאמונה. מדינה שלא שוכחת מי דנה אותה.
יום הזיכרון והמחיר הכבד של קיומנו כאן הם הכלי שנועד להזכיר לנו, כדי שלא נשכח. שלא נבעט, שהאמת לא תברח לנו מהמוח. נכון, יש לנו מי שמנצח בשטח, אבל יש מי שנותן את הכוח.
