"ביום שסיים את שירותו הסדיר, כשרוב הצעירים חולמים על הטיול הגדול או על החופש, גלעד ישב וכתב לעצמו מכתב ניחומים", מספרת אפרת שפיגל, אחותו של רס"ר גלעד אלמליח הי"ד. "הוא כתב שהתחושות קשות עליו, כי קשה לו להפסיק עם הסטטוס הזה של 'משרת עם'. בסוף הוא ניחם את עצמו וכתב: 'זה רק עניין של סטטוס, כי בעצם לעולם ועד נישאר משרתי העם'. כזה הוא היה, אדם שכל הווייתו הייתה קודש לכלל ישראל, בלי הפוגה ובלי הנחות, עד הרגע האחרון בקרב בלבנון".
3+גלעד, בן 30 בנופלו, היה דמות שקשה לתאר במילים. הוא היה השני מבין שישה אחים, נשוי לשיר ואב לחמישה ילדים מתוקים, וסיים בהצטיינות תואר בהנדסת בניין. אך מעבר לתארים ולתפקידים, עבור אפרת הוא היה המצפן האישי. "גלעד היה המגדלור שלי", היא אומרת בקול רועד. "הוא היה אדם ענק, וזה לא משהו שאומרים רק אחרי המוות. תמיד ידענו שהוא כזה. הוא חי חיים קצרים, אבל הספיק בהם מה שאנשים לא מספיקים במאה שנה. הוא פשוט לא הוריד את הרגל מהגז".
חיים של תורה
מרכז חייו של גלעד היה התורה "לא תורה מנותקת, אלא כזו שנובעת אל תוך החיים עצמם". ביום הולדתו ה-30 הוא זכה לסיים ש"ס משניות, לימוד שהתמיד בו במשך 12 שנה, משנה אחת בכל יום. "התורה שלו הייתה עמוקה, מקיפה, חיה", נזכרת אפרת.
"אחרי שנפל, מצאנו הררי כתבים, פירושים למסכתות שלמות ושיעורים שהעביר לחברים. הפכנו את ההקלטות הללו לספר עב כרס. גלעד הוכיח שאפשר להיות איש מקצוע מעולה ולוחם עז, ובו בזמן להיות תלמיד חכם שראשו בשמיים". הוא גם חלם להתיישב בלבנון ושיתף את חבריו הלוחמים: "הוא אמר להם שהחלום שלו זה שנחזור לשם, נתיישב וניטע באדמה הזו פרדס רימונים".
3+חסד של אמת
התורה שלמד התבטאה גם בעולם המעשה, במשך חמש שנים התנדב בקביעות אצל ניצולי שואה, ואפילו בני משפחתו גילו את היקף הפעילות רק בדיעבד. "הייתה ניצולת שואה שסירבה לראות פנים", מספרת אפרת. "גלעד היה עושה לה קניות בכל שבוע, מוריד לה את הזבל, סופג את הצעקות שלה בסבלנות וחוזר שוב. הוא אמר: 'זה הדור שבנה את המדינה, אנחנו חייבים להם הכל'. הוא עשה חסד לשם חסד, בלי שום רצון לקבל תודה, פשוט כי זה מה שיהודי עושה".
"הספיק כ"כ הרבה ב-30 שנה": גלעד נפל בלבנון והותיר 5 ילדים
העין הטובה שלו הייתה סימן ההיכר שלו. גלעד האמין בכל יהודי, מהצדיק הגדול ועד לאדם הפשוט ביותר. אפרת מספרת כיצד הצליח לגרום לאדם שגנב להחזיר את הגניבה בלי תוכחה בנוכחותו המאירה שגרמה לאחר לרצות להיות טוב יותר. "הוא היה חבר של כולם, מכל הסוגים", היא מתארת. "הוא תמיד הסביר כמה כל ציבור חשוב לתקומה שלנו, כמה האחדות היא קריטית. הוא היה החוט המקשר שמחבר בין קצוות העם, בענווה שאין כדוגמתה".
3+כשפרצה המלחמה, גלעד לא היסס לרגע. למרות שהיה בסוף התואר ואשתו הייתה בסוף היריון ולאחר מכן עם תינוק קטן, הוא היה בעמדת "הנני" מתמדת. הוא בילה כמעט את כל השנה האחרונה לחייו במילואים. "הוא ראה בזה זכות גדולה", אומרת אפרת. "הוא סירב להגיע למפגשי 'על האש' עם חברים כל עוד יש חטופים בעזה. הוא אמר שהוא לא מסוגל. הכאב של עם ישראל היה הכאב הפרטי שלו, והשמחה של הגאולה הייתה התקווה שלו".
המכתב שהפך לצוואה
אחרי שנפל, מצאה המשפחה מכתב מצמרר שכתב גלעד לעצמו לאחר שחזר מהלוויה של לוחם אחר. המילים הללו הפכו עבורם למקור של כוח. "הוא כתב שיש אנשים שבמותם מלמדים אותנו שיש חיים שהם יקרים יותר מהחיים עצמם – אלו חיי הנצח של עם ישראל", אומרת אפרת. "הוא כתב שכל פיסה מהחיים שלנו יונקת מהכלל, מהגאולה שהולכת ונבנית. הוא לא חי את ה'כאן ועכשיו' הצר, אלא את המבט הגדול על היסטוריית עם ישראל".
3+לקראת יום הזיכרון, משפחתו של גלעד בוחרת להמשיך את אורו. הם נטעו לזכרו פרדס רימונים בירושלים, סמל למידותיו ולתורתו. "רימון נראה קשיח מבחוץ, אבל הוא מלא בגרגירים, כמו המצוות של עם ישראל", מסבירה אפרת. "זה היה המבט של גלעד, לראות את הטוב שבכל אחד. ביום הזיכרון אנחנו לא עוסקים רק בחידלון, אלא בתוספת חיים. אנחנו לומדים ממנו שגם אם אנחנו לא יודעים כמה זמן נחיה, אנחנו יכולים להחליט איך נחיה, בגדלות, בקדושה ובחסד".
מטלטל: הלוחם שילם בסופר על עובר אורח – ונפל בקרב בלבנון
המילים שכתב לאחר הלווית סא"ל תומר גרינברג
תחושות קשות, הקב"ה לוקח מאיתנו הכל,כל מה שהתרגלנו אליו,לוקח לנו את הביטחון, את הצבא, את השקט והשלווה, לוקח לנו את השגרה, את המשפחה, את הילדים, את העיסוקים. הכל בידיים שלו עכשיו והוא יחליט מה להחזיר, למי להחזיר ולאיזה זמן להחזיר. ואנו נקראים לדגל, נקראים למלחמת הרוח הפנימית- להבין את גודל השעה ולא ליפול לקטנות.
זו עת הרת עולם, הקב"ה משנה עיתים ומחליף את הזמנים. לקח מאיתנו את הכל, כנראה בגלל שכל אלו גרמו לנו לשכוח מה אנחנו עושים בעולמו, לשם מה אנחנו פה. אנחנו יום יום רואים, מול עינינו עכשיו את האנשים שבמותם, מות קדושים, מלמדים אותנו שיש חיים שהם יותר יקרים מהחיים עצמם- והם חיי ישראל, חיי נצח ישראל, "ואמרתי חי אנוכי לעולם"- ברוך חי העולמים.
השבר נורא, נשים אלמנות,ילדים יתומים והורים אבלים- מי ינחמנו?!
אמנם איזה נחמה נבקש? אם נסתכל אך לאחור, לחיים הפרטיים של לפני השבר- איך שנהרסו והתפוררו- איך שבתים נחרבו ונשים נשארו לבדן- לא נצליח להרים את ראשנו.אמנם אם נסתכל על רוחם של הנופלים, ונראה מה עמד לנגד עיניהם בשעה שמסרו את נפשם, נדע ונבין שעל אף השבר הפרטי, האיום והנורא- הקב"ה ממית ומחיה, ומן המוות הוא בונה חיים- חיים עליונים, חיי הנצח של עמ"י- חיי הגאולה, ההולכת ונבנית לנגד עינינו.
בימים אלו ה' מראה לנו שכל מה שאולי בטעות חשבנו שאנו חיים בשבילו, הינו מוכרח-והוא לא בהכרח שייך לנו. וכל מגמתינו ויעדינו, צריכים להיות רק יעדים אלוהיים, לצורך מטרה גדולה של גאולת ישראל.
לא ליפול כלל למטרות מצומצמות בעולם הזה, של קיום והנאה חולפת, מתוך כך נשוב אל החיים ונעסוק בהם מתוך גודל ההבנה שכל פיסה מהם, קטנה ככל שתהיה, היא מקבלת את ערכה מצד מה שהיא- פיסת החיים של האדם מישראל בארץ החיים בתקופת אור הישועה.
כל משפחה בישראל מקבלת את ערכה הנצחי מצד שייכותה למשפחה הגדולה של אבינו הגדול שעודנו חי- ועל כן עם ישראל חי! "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו"
במהרה בימינו אמן.
