"אם אתה היית מספר לאלי על בעיה, היא באותו רגע הייתה הופכת להיות הבעיה שלו. זה לא היה משנה אם זה מזרן לא נוח של אחותו בשירות הלאומי או גוף תאורה מקולקל אצלי בבית. הוא פשוט היה מופיע ופותר את זה". כך מתאר נפתלי אוחנה את אחיו רב סמל ראשון אליהו מאיר, לוחם בגדוד 7810 בחטיבת יפתח (11), שנפל בקרב ברצועת עזה בי"א בטבת התשפ"ד. אלי, כפי שקראו לו כולם, היה ילד הסנדוויץ' בבית של שבעה אחים, בן לעולים מצרפת שחינכו על ברכי אהבת התורה, העם והארץ.
2+סיפור גבורתו של אלי מתחיל עוד לפני הכניסה לעזה. בשבעה באוקטובר הוא התייצב למילואים כשבאופק אירוע משפחתי מרגש: אשתו הייתה בחודש השמיני להריונה. במהלך חודש האימונים בצפון נולד בנו השני, ואלי זכה לצאת לברית, אירוע שהפך לתמונה המשפחתית האחרונה. "כולנו היינו מגויסים באותו זמן, ואיכשהו כולם הצליחו להגיע", נזכר נפתלי. "זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו מחייך את החיוך הענק שלו, חיוך שמילא את כל הפנים והשרה שמחה על כל מי שסביבו".
בשבת של ה-23 בדצמבר, המשימה הייתה ברורה: השמדת "שכונת הנגדים" של חמאס, סמל של טרור שצריך היה להימחק. אלי, ששימש כנהג האמר במחלקת הניוד, לא היה אמור להיות על הרכב. במוצאי אותה שבת הוא תכנן לצאת הביתה לחגוג יום הולדת שנתיים לבתו הבכורה. "הוא התנדב להחליף חבר שלא ישן טוב בלילה", מספר נפתלי. "זה היה אלי. הוא לא יכול היה לראות מישהו אחר מתקשה ולא לעזור. הוא עלה על ההאמר, ובדרך חזור מהמשימה, פיצוץ אדיר גדע את הכל".
2+אלי נפל במקום, יחד עם החובש רב סמל ראשון נדב יששכר פרחי הי"ד. המפקד שישב לצידו נפצע אנושות, אך ניצל בנס. בעוד המשפחה יושבת שבעה, חגגה בתו הקטנה של אלי יום הולדת שנתיים. אביה, שבדרכו המיוחדת והדואגת תמיד הקדים תרופה למכה, הספיק להקליט לה הודעת מזל טוב מהחזית, למקרה שלא יצליח לצאת. ההודעה הפכה לזיכרון חי ואחרון מאביה שכבר לא יחזור, מהלוחם האגדי שהשאיר אחריו אלמנה ושני יתומים, הקטן שבהם בן חודש וחצי בלבד.
לאחר נפילת אחיו נפתלי התנדב לשרת במילואים בדיוק באותה פלוגה בה שירת אלי. "זה סוג של הגשמת חלום בלעדיו. להיות עם החברים שלו, לשמוע עליו סיפורים מהשטח, להמשיך את הדרך שלו". מורשתו של אלי ממשיכה לפעום בדרכים של אור וחסד, בדיוק כפי שחי את חייו. חבריו הקימו את פרויקט "אלי ואנווהו", הממשיך את המיזם שהחל אלי כבר כנער בישיבת ההסדר.
2+אלי, שבכישרון כפיו ובליבו הרחב היה יוצא עם חברים לשפץ בתי כנסת בשכונות מעוטות יכולת, לא יכול היה לשאת מראה של בית ה' מוזנח. היום, חבריו מתייצבים בכל שנה בבית כנסת אחר הזקוק ליד אוהבת, הם צובעים, מתקנים, מחליפים נורות ומחדשים את המבנה, הכל כדי להמשיך את אותה עשייה של אלי, שבחייו סירב לקבל תמורה על עבודתו ורק רצה לראות את בתי הכנסת מאירים מחדש.
גם הוריו של אלי בחרו להנציח את דמותו דרך חיבור עמוק לארץ ולזהות היהודית. הם הקימו כולל ערב מיוחד בחיפה, בלב אזור שבו נעשים מאמצים כבירים לייהד מחדש את המרחב ולמשוך אליו סטודנטים וצעירים יהודים שיבואו לקבוע בו את ביתם. בשנה האחרונה אף הוכנס אליו ספר תורה שנתרם לזכרו ולזכר חברו ליחידה נדב פרחי הי"ד.
כשנשאל נפתלי מהי הצוואה שנותרה להם מאחיו, הוא משיב: "הוא לא השאיר מכתב, אבל הצוואה שלו היא לחיות את החיים בכל הכוח. אלי שנא עצלנות, הוא תמיד היה בפעילות קדימה, בוטח בה' ושמח בחלקו. היום אני מבין שעצם העובדה שאנחנו קמים בכל בוקר, ממשיכים ליישב את הארץ ולבחור בחיים, היא הנקמה הכי גדולה שלנו. אני בטוח שהוא מסתכל מלמעלה ורואה שהקורבן שלו לא היה לחינם. האור של אליהו מאיר ימשיך להאיר דרך הילדים שלו, דרך בתי הכנסת המתחדשים ודרך לימוד התורה בחיפה, עד הניצחון המוחלט". יהי זכרו ברוך והשם יקום דמו.
