מדינת ישראל ניצבת בימים אלה בפני צומת דרכים היסטורי, שבו השאלה אינה עוד מהי המדיניות הראויה, אלא מי מחזיק בסמכות להחליט עליה. הדיונים האחרונים בבית המשפט העליון בעתירות להדחת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, חושפים תהליך עומק מסוכן של "פיראטיות משפטית", שבו מערכת המשפט והייעוץ המשפטי מנכסים לעצמם סמכויות שלא ניתנו להם בחוק, תוך דריסה גסה של עקרון הפרדת הרשויות ורצון הבוחר.
2+היועמ"שית כראש האופוזיציה: מודל ה"מיאריזציה", התנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מעלה שאלות קשות לגבי תפקידו של מוסד הייעוץ המשפטי כפי שהכרנו אותו. במקום לשמש כגוף מסייע לממשלה ביישום מדיניותה במסגרת החוק, לצערינו בשנים האחרונות ובעיקר תחת ניהולה של מיארה, הפך הייעוץ המשפטי לשחקן פוליטי אקטיבי המנהל מלחמה חזיתית נגד הדרג הנבחר.
עו"ד יסכה בינה, ראש התנועה למשילות, מכנה זאת "המיאריזציה של המערכת", תהליך שבו חוות דעת משפטיות הופכות לווטו דורסני שמרוקן את סמכויות השרים מתוכן. החשיפה לפיה היועמ"שית פנתה לראש השב"כ בבקשה לאסוף חומרים נגד השר בן גביר לצורך גיבוש תגובתה לבג"ץ, היא עליית מדרגה מדאיגה. השימוש בגופי ביטחון לצורך "ציד" מידע נגד נבחר ציבור, ללא חשד פלילי מבוסס וללא כתב תביעה מסודר, מזכיר משטרים שבהם המערכת המשפטית משמשת כלי לסיכול פוליטי.
2+בג"ץ כמנהל-על: סמכות ללא אחריות, צו הביניים שהוציא בג"ץ, האוסר על השר להתבטא בנושאי כוח משטרתי ומחייב אותו בהיוועצות עם היועמ"שית על מינויי קצינים, הוא הלכה למעשה "סירוס" של כוח המשילות. השופטים, בראשות יצחק עמית, פועלים ללא בסיס חוקי מוצק להדחה או להגבלת סמכויות כה חריפה. כפי שציין השופט אלכס שטיין בדיון, אין מדינה דמוקרטית בעולם שבה בית המשפט מדיח שר על בסיס "חוסר סבירות" של התבטאויותיו או מדיניותו. האבסורד זועק לשמיים: בעוד שהשר נושא באחריות כלפי הציבור בקלפי, השופטים נהנים מסמכות רחבה ללא כל מנגנון של אחריות על תוצאות החלטותיהם. כאשר בג"ץ מתערב במינויי סנ"צ ומעלה, הוא מפסיק להיות פרשן חוק והופך ל"מפכ"ל-על" ול"מנהל-על" של משרדי הממשלה.
חונטה משפטית ומשבר לגיטימציה: השרה עידית סילמן ופרופ' משה כהן-אליה מתריעים על אובדן הלגיטימיות המוסדית. כאשר שופטים דנים בסמכויות השרים בזמן שהם עצמם מצויים בניגוד עניינים (כמו בסוגיית בחירת הנשיא או עילת הסבירות), הם שומטים את הקרקע תחת חובת הציות לפסיקותיהם. המונח "חונטה משפטית" אינו עוד רק סיסמה, אלא תיאור של מציאות שבה קבוצה שלא נבחרה פוליטית לכנסת, משכפלת את עצמה כבר שלושים שנה ושומרת על כוחה באמצעות וטו על מינויים ופסילת מהלכי משילות לעיתים גם מאינטרסים זרים ופוליטיים כאילו שימשה כזרוע ביצועית של ראש האופוזיציה משמאל.
2+הדיון בשר בן גביר נתפס כקדימון למטרה הגדולה יותר: הכשרת הקרקע להוצאת ראש הממשלה נתניהו לנבצרות בהמשך. המערכת המשפטית משתמשת ב"סעיפים חדשים שלא היו נהוגים עד כה" כדי לייצר מציאות משפטית מדומה, יש מאין, המבוססת על פרשנות סובייקטיבית ולא על לשון החוק רק כדי להכין את הקרקע לקרב העיקרי הבא כנגד נתניהו שמוביל בסקרים וצפוי להיבחר שוב בבחירות הקרבות.
הדרך לאנרכיה חוקתית, התערבות בג"ץ והיועמ"שית ללא הוכחות משפטיות לפשע, ללא כתב אישום וללא סמכות מפורשת בחוק, מובילה את ישראל למשבר חוקתי עמוק ומסוכן. כאשר המערכת המשפטית לוקחת לעצמה את תפקיד הריבון, היא גודעת את הענף עליו היא יושבת. והיא עלולה לשלם מחיר יקר כשהציבור – הריבון ידרוש בבחירות הבאות תוכנית שינויים מרחיקי לכת ביישום רפורמה עמוקה יותר וכואבת ממה שהוצע עד כה ויעניש אותה בהמשך. כפי שהזהיר פרופ' כהן-אליה, במצב של חריגה קיצונית מסמכות, הלגיטימציה של בית המשפט מתפוגגת. אם לא ייעשה תיקון מיידי שיחזיר את השופטים לכס השיפוט ואת השרים לכיסא הניהול, אנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות שבה המערכת תקרוס פנימה בשל אובדן אמון טוטאלי של הציבור.
דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כאשר הריבון – העם מגלה שקולו בקלפי הוא המלצה בלבד עבור פקידים ומשפטנים המונעים מאינטרסים פוליטיים לצד אחד בלבד.
