"צבא איילים בהנהגת אריה, עדיף על צבא אריות בהנהגת אייל". האמירה המיוחסת לאלכסנדר הגדול מקבלת משמעות כמעט מטרידה כשמסתכלים סביב, דרומה אל עזה, צפונה אל לבנון, ומזרחה אל יהודה ושומרון. בכל אחת מהזירות הללו המציאות דינמית ומסוכנת, כזו הדורשת יוזמה ותגובה מהירה. אך נדמה שהקצב נקבע לא פעם על ידי זהירות שמחליקה לשיתוק; במקום להכתיב את המציאות, נגררים אחריה, ובמקום להוביל – מגיבים.
1+כך נוצר מצב הפוך: הדרג המדיני, שאמור לרסן ולכוון את הצבא, נאלץ שוב ושוב לדחוף אותו קדימה, לזרז תהליכים ולבקש ממנו לחשוב בצורה התקפית. כשהבלמים הופכים למנוע, משהו בסיסי השתבש במערכת. הדימוי של "איילים מלחכים עשב" איננו עלבון לחיילים או למפקדים בשטח, אלא ביקורת על תרבות הנהגת הצבא. מדובר על מערכת שמעדיפה לא לקחת סיכונים, גם כאשר הסיכון הגלום באי-עשייה גדול הרבה יותר.
זוהי ביקורת על הנהגה שממתינה לאישור במקום לייצר חלופות ולשעוט קדימה. צה"ל לא צריך להיות חסר מעצורים, להפך, כוחו טמון גם באחריותו. אך האחריות הזו אינה יכולה לשמש כתירוץ להימנעות מיוזמה. צבא אפקטיבי שועט קדימה במחשבה ובתכנון, מציג אפשרויות ודוחף לפעולה, בעוד הדרג המדיני בוחר, מאזן ומרסן כשצריך. זהו הסדר הבריא: אריה שמוביל ודוהר קדימה, ומעליו יד מדינית מכוונת ומרסנת.
1+הסדר הנוכחי של אייל מהוסס שממתין ליד מדינית שתדחוף אותו קדימה הוא מסוכן. בסופו של דבר, השאלה אינה רק מה קורה בעזה, בלבנון או ביהודה ושומרון, אלא מי קובע את הקצב? מדינה שמוותרת על היוזמה מגלה מהר מאוד שמישהו אחר לוקח אותה ממנה, עיין ערך אירועי ה-7.10.2023. לסיכום: לא חסר לצה״ל כוח, חסרה לו הנהגה שיודעת להשתמש בו בזמן, שכן צבא צריך להוביל ביוזמה ובנחישות.
כשהסדר בין הדרג המבצעי למדיני מתהפך, גם התוצאות מתהפכות. זה לא מאבק בין איילים לאריות, אלא בין הנהגת צבא מהססת להנהגה מובילה. צבא שלא שועט קדימה נשאר ללחך עשב בזמן שהמציאות דוהרת, והגיע הזמן להחזיר את האריה לראש ואת הבלמים למקום הנכון. עזה, לבנון ויהודה ושומרון לא מחכות למי שמתלבט. יוזמה היא תנאי לביטחון, וצבא שלא מוביל נגרר ומשלם מחיר. זכרו: לא הכוח קובע, אלא מי שמעז להפעיל אותו בזמן.
