80 שנה אחרי שסבו וסבתו שרדו את התופת של אושוויץ והקימו בית חלוצי בשאר ישוב, מצא את עצמו נכדם, יוחאי אבני הי"ד, עומד מול אותה שנאה תהומית. יוחאי היה תמצית הישראליות היפה: ילד של טרקטורים ושדות, איש של טיולים ולוחם שב"ס שראה בעבודתו מול מחבלי הנוח'בה שליחות. הוא נולד וגדל בין לולים לסוסים, דור שלישי למשפחה חקלאית שורשית, וגם כשבגר והפך לקצין מוערך, הלב שלו נשאר שם, על שביל ישראל, עם פינג'ן קפה שחור מול החרמון או בנסיעה שקטה על הטרקטורון בשבילי הגולן.

"יוחאי היה קודם כל אוהב אדם", מספרת אחותו ניצן בריאיון ל-C14. "הוא אהב את הבריות, את החיות ואת הארץ. הוא היה רב-כלאי בכיר וכלבן, אבל לפני הכל היו לו ערכים של נתינה ועזרה לזולת. תמיד פנים מחייכות לכולם. לכל אדם שפגש הוא רצה לעזור, לא היו לו אויבים. הוא גדל במושב, למד לאהוב את הטבע מגיל צעיר ותמיד היה עוזר לאבא בחקלאות. הוא חצה את שביל ישראל, אהב את המדינה והיה מאוד מחובר לשורשים שלו. הוא פשוט היה אדם טוב, בשקט ובשלווה שלו, עם נוכחות שהייתה מחברת את כולנו כמשפחה".
החיבור הזה לטבע ולבעלי החיים ליווה את יוחאי גם ב-17 שנות שירותו במדים. ככלבן בכיר בכלא 'עופר', הוא שירת בקו הראשון מול המחבלים הקשים ביותר. "זו מסגרת שוחקת", מסבירה ניצן, "אבל הוא היה שם מתוך שליחות למדינה. מה שהאיר לו שם את החושך היה התפקיד שלו ככלבן. הכלב האחרון שלו, קאלו, היה כלב תקיפה, ויוחאי אילף אותו בקשר מדהים. סיפרו לנו שבליל הרצח, קאלו לא הפסיק לנבוח בכלא. העובדים לא הבינו למה הוא נסער כל הלילה, ורק לימים גילינו שהוא פשוט הרגיש שמשהו נורא קורה לשותף שלו".

הטרגדיה הכתה ב-9 ביולי 2024, תשעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר. מחבל חמאס, שהיה אסיר ביטחוני ב'עופר' והשתחרר חודשיים קודם לכן, חדר לדירתו של יוחאי בגבעון החדשה. "הוא התחיל במסע רצח אכזרי ונקמני", משחזרת ניצן את רגעי האימה. "יוחאי ניסה להיאבק על חייו, אבל המחבל דקר אותו 66 פעמים בכל חלקי גופו, ובסוף גם שרף את הדירה וברח. אנחנו גילינו את זה רק יממה לאחר מכן. המדינה כולה הייתה על הרגליים, ואנחנו פשוט לא הצלחנו להאמין שזה מה שקרה לבן אדם הכי טוב בעולם".
אבל בתוך החושך המוחלט, צמח נס קטן. "כשגילינו בשבעה שישבנו על האובדן של יוחאי, גיליתי שאני בהיריון", היא מספרת בהתרגשות. "תשעה חודשים בדיוק אחרי שישבנו שבעה, נולד לי בן, ניתאי. ברית המילה נערכה בבית הכנסת שהוקם על שם יוחאי בתוך כלא עופר. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. מצד אחד של החומה יש מחבלים שרצחו ואנסו, ומצד שני אנחנו מביאים חיים במקום של קדושה. זה היה הניצחון הפרטי שלנו, הניצחון של האור והאהבה למרות כל הסבל והקושי".

בתוך המאבק הבלתי פוסק על הצדק, ניצן לא עומדת לבדה. היא מספרת בהערכה על בעלה, ניב עברי, שהיה עבור יוחאי הרבה מעבר לגיס. "הקשר ביניהם היה מיוחד ועמוק, קשר של אהבה אמיתית וחברות קרובה", היא משתפת. "ניב נלחם יחד איתי, מגיע לכל הדיונים המשפטיים חודש בחודשו ועושה הכל כדי להנציח אותו ולתמוך בי בתקופה הקשה הזו". יחד הם דואגים ששמו של יוחאי יינשא בפי כל, החל מיין שהופק לזכרו וסטיקרים המפוזרים בכל הארץ והעולם, ועד לספרי תהילים והקמת בית הכנסת על שמו בכלא עופר.

הנצחתו של יוחאי שזורה בטבע ובאומנות שכל כך אהב, המשפחה הוציאה ספר המאגד צילומים שצילם לצד שירים שכתבו יקיריו, ובכלא גלבוע אף הוצגה תערוכה מעבודותיו. עבור ניצן, הניצחון האמיתי הוא הבחירה להפוך למיילדת ולהעניק חיים במקום שבו נגדעו חייו של אחיה. "בכל פעם שנולד תינוק, אני מרגישה שזו ההמשכיות שלו", היא מסכמת. "יוחאי השאיר לנו מורשת של אהבת אדם ואמונה במדינה. למרות הכאב, אנחנו בוחרים להמשיך את הטוב הזה בינינו, בדיוק כפי שהוא היה רוצה שנחיה". יהי זכרו ברוך והשם יקום דמו.
