"קח יומיים, צא מהמקום הארור הזה ותנוח", אמר הרופא לסמ"ר תובל יעקב צנעני הי"ד כשראה את רגליו הנפוחות מבצקות בלב רצועת עזה. תובל, שהיה אחד התותחנים המצטיינים בחטיבה 188, הביט ברופא ובטנק שלו ולא היסס לרגע: "את הטנק של איתן אני לא עוזב". הפתרון היצירתי שלו היה ללכת יחף על הריסות סג'עייה כדי להקל על הכאב, רק כדי לא להפקיר את החברים שלו בקו האש. הסיפור הזה, אחד מני רבים שנחשפו לאחר נפילתו, מצייר דמות של לוחם אנושי, צעיר בן 20 בלבד, שהיה מוכן למסור את גופו ונפשו בשביל שאנחנו נוכל לחיות כאן.
3+התיישבנו ב-C14 עם אחיו הגדול, רביד צנעני, לשיחה כדי לשמוע על הילד הצנוע שהיה מוכן להקריב הכל למען האחר, כולל את חייו. רביד מחזיר אותנו לילדות הפשוטה והשמחה במושב זבדיאל, שם, בין שלושת האחים הקשורים זה לזה בנימי נפשם, החלה לבעור בתובל רוח ההתנדבות. "אני לא תמיד הצלחתי להבין את זה", מודה רביד, "אבל הוא תמיד אמר שאם אפשר לתת יד, אז למה לא?". מגיל צעיר הוא לא נח: מד"צים, מש"צים, קרן רמון ותנועת 'אחרי'. בכל מקום שבו היה דרוש לב, תובל היה שם הראשון להתייצב.
בגיל 15, כשחבריו עסקו בבילויים של גיל ההתבגרות, תובל כבר ניגש למבחני מד"א והחל להציל חיים במשמרות לילה וצהריים. רביד מספר על רגישותו יוצאת הדופן: "כשהיה מטופל שהתחבב עליו, הוא היה מתקשר לבית החולים אחרי המשמרת לוודא שהוא שוחרר והכל בסדר". גם בבית הספר, דמותו הייתה של מגשר ומחנך; הוא היה רודף אחרי תלמידים שברחו מהשיעור, מנגן להם בגיטרה כדי להרגיע את הרוחות, ומלמד אותם מזמנו הפנוי כדי שלא יישארו מאחור.
3+אחד הסיפורים המכוננים שמעידים על המנהיג השקט שהיה, התרחש במהלך פעילות של 'אחרי'. הקבוצה כולה נקלעה למצב של היפותרמיה בטיול, ותובל, למרות שסבל בעצמו מהקור, פשט את הג'קט שלו ונתן אותו לחניכה אחרת. כדי שהחברים לא יראו שהמנהיג שלהם ברגע קשה, הוא קם והחל לרקוד עם המדריך ליד האש כדי לחמם את הלבבות. את הרוח הזו הוא לקח איתו לשריון. שם, כחלק מחטיבה 188, הפך התותחן השקט והצנוע ללב הפועם של הצוות, "מרכיב בומבסטי ואורגני" כפי שחבריו הגדירו אותו.
בשבעה באוקטובר, תובל וחבריו היו בקו חי"ר ביהודה ושומרון. כששמעו על התופת בדרום, יצאו מיד להזהיר תושבים ולהילחם בקיבוצים. רביד מספר ביראת כבוד על הרגעים שבהם תובל פינה גופות של חברים לתוך הטנק שלו, כדי למנוע מהחמאס לחטוף או להשחית אותן. גם בתוך התופת של סג'עייה, תובל נשאר תובל: הוא לא היה עוצם עין עד שלא עבר בין כל הלוחמים בשטח, לחץ להם ידיים ואמר תודה על השירות שלהם. הוא הרגיש שזו זכות גדולה להגן על המולדת.
3+הקשר בין רביד לתובל היה חזק יותר מכל מרחק או מלחמה. רביד נזכר בנסיעה האחרונה שלהם יחד, כשבא לאסוף את תובל להפוגה קצרה של 24 שעות באמצע הלילה. "נסענו ברכב, ראינו את ההבזקים מעל עזה ושמענו מוזיקה בקולי קולות", הוא משחזר. באותה נסיעה, בשיחה אינטימית של אחים, הם הסכימו פה אחד כי הם מוכנים "לחטוף כדור" כדי להגן אחד על השני. רביד מתאר קשר חברי שמתחיל באכילת קורנפלקס מאותה צלחת בילדות וממשיך עד למסירות המוחלטת של תובל בקרב. כשהגיעה הבשורה המרה, ורביד ראה את שלושת הקצינים בפתח הבית, הוא ידע שתפקידו כעת הוא למלא את בקשתו האחרונה של אחיו מהיומן: להרים את המשפחה מהשבר ולשמור על ההורים.
בשיא הלחימה, תובל כתב ביומנו האישי על המחשבה לכתוב מכתב אחרון, אך העדיף להתמקד באמונה ובביטחון בחבריו. "היחיד שאני דואג לו באמת זה רביד אחי הגדול", כתב. השם רצה ותובל נפל מפגיעת נ"ט יחד עם מפקדו איתן פיש ויקיר שנקולבסקי הי"ד. רק לאחר מותו גילו בני המשפחה את גודל הקרבתו: הוא היה רב עם מפקדיו בסדיר בכוונה כדי לקבל ריתוקים, רק כדי שחברים אחרים יוכלו לצאת הביתה לחגים. "הוא לא האמין בכעס", מסכם רביד, "הוא רק רצה שנזכור להיות אופטימיים ולהגיד תודה על מה שיש".
3+מאז הנפילה, רביד לקח על עצמו משימה, להפוך את הכאב העצום למנוע של עשייה שכל כולה המשכיות של דמותו של תובל. למרות שלא היה שריונר בעצמו, הוא לומד את עולם הטנקים, מגיע לשטחי האימונים בשיזפון ודופק על הזחלים יחד עם הלוחמים כדי לתת להם כוח. העשייה שלו הגיעה עד ליחידות הפיתוח של צה"ל, לאחר שחקר בעצמו את האירוע והציף לקחים שהצילו חיים של לוחמים אחרים בשטח. "כשאני מדבר עם החיילים על ההקרבה והערכים של תובל, הם אומרים לי שזה מה שמחזיק להם את הראש מעל המים בקרב", מספר רביד. עבורו, זו הדרך היחידה להתמודד עם האובדן, להבטיח שהאור של תובל, שהציל אלפי חיים דרך תרומות דם ויוזמות אזרחיות שהמשפחה מקדמת, ימשיך להאיר גם כשהוא כבר לא כאן.
