בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה נאמר כך: בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". הוראת בית המשפט לחסום דיוניו בפני באי כתליו על פי החוק מוגבלת למספר מצומצם של דיונים רגישים, כמו משפט בו מעורב קטין, סוג עבירות מסוים בו נקבע כי הדיון מתקיים בדלתיים סגורות על מנת להגן על אחד הצדדים בו, תובע, נתבע או עד, וכן במשפט בו קיים חשש לחשיפת חומרים שיש בהם עניינים ביטחוניים מסווגים.
7+בכל הייתר הציבור מוזמן להגיע לאולמות בית המשפט ולהשתתף בדיוניו, בלי לתאם, בלי להזמין מראש, כך החוק וזה הנוהל המקובל מאז ראשית ימיה של הרשות השופטת. מבוסס על קביעתו של הלורד יוארט, שופט העליון בבית המשפט הבריטי "הצדק לא צריך רק להיעשות אלא גם להיראות" אותו תבע בשנת 1924, ואומץ על ידי כלל הערכאות במערכת המשפט בעולם כולו כעקרון יסודי ובסיסי של הרשויות השופטות במדינות המתוקנות, לרבות בישראל.
אלא שבניגוד לחוק המפורש ולנוהל המקובל, החליטו שופטי בית המשפט העליון הישראלי לחרוג מהעיקרון הדמוקרטי היסודי, ומהנורמה המקובלת שלהם עצמם במהלך עשות שנים, ולחסום את בית המשפט מפני שוחרי הצדק והיושר בדיון שיתקיים מחר בעניינו של השר בן גביר, המיועד להדחה בידי בית המשפט, בדיון שערורייתי ולא חוקי בפני עצמו, שנכפה על ידי בג"ץ בלא רשות ובלא סמכות.
7+זו לא הפעם הראשונה שבית המשפט, בניהולו של יצחק עמית, מצפצף על חוק מפורש. נתחיל בדיון המדובר- כשלראשונה תעמוד בפני בג"ץ עתירה לפטר שר שנבחר על ידי הציבור ומיוצג מכוח זה בממשלה, ללא כתב אישום, ללא הרשעה ואף ללא חקירה או הליך פלילי כלשהו התלוי ועומד נגדו.
נכון המדיניות שלו לא פשוטה לעיכול, לא הייתה מקובלת עד כה אצל השרים הממונים על תחומו לפניו, ועשויה להיות בעיני רבים שנויה במחלוקת ואולי אפילו שגויה. אבל אין חולק על כך שהיא חוקית לחלוטין. ושהדרך היחידה הסלולה בפני מבקריו להחליפו היא באמצעות הבחירות בו יעמיד את עצמו, על מהלכיו ומעשיו, לבחירה מחודשת של הציבור.
7+אבל השופטים, ובוודאי העותרים נגדו, כולל היועצת המשפטית לממשלה וצמרת הפרקליטות, סבורים כי הכוח שניתן להם גובר עשרות מונים על זה שניתן לעם במשטר דמוקרטי מקובל. הם לא רוצים בכך להגן על העם אלא סבורים שהם עליונים ממנו. ובכך לנטרל את רצונו המפורש כפי שבא לידי ביטוי בבחירתו.
השיטה בה יש מועצה של עליונים, מורמים מעם ונישאים מעל הציבור הבוחר אינה חלק מהשיטה הדמוקרטית, אלא בדיוק ההיפך מכך- חלק משיטה מונרכית דיקטטורית מובהקת. ואין זה משנה אם הגוף הנוטל לעצמו את השלטון ואת העליונות מפני החוק הוא ראש הרשות המבצעת או ראשי הרשות השופטת.
7+כל התעלמות מהעם, עקיפתו, ונטילת כוח שלא ניתן לו על ידי שום חוק, נוגדת את השיטה הדמוקרטית. בדמוקרטיה מתגוננת וכל מי שחרד לה- יש להתנגד, אולי אפילו בכוח- להחלטות ומעשים מסוג זה, להתעלם מהחלטותיה ולא לציית להוראותיה. לא כי פועלים מעל החוק כתגובה על התעלמות מהחוק שלהם, אלא בדיוק להיפך, מתוך שמירה קפדנית על החוק והוראותיו.
שלא לדבר על כך שהסטיה מהחוק המאפשר את פומביות הדיון נובע משיקולי פחדנות גרידא. בית המשפט, שרואה את עצמו כאמון על האינטרס הציבורי ורצון העם, פשוט פוחד ממנו פחד מוות. הוא רוצה לשלוט בו ולהחליט עבורו, אבל חס וחלילה שיאלץ להתמודד איתו או להקשיב לרצונו. כיכר העיר בלי תושבי העיר. זירת הדיון המרכזית, אולם שרק צד אחד ראשי לדון בו ולהשמיע את דבריו. מאה אחוז סמכות, אבל עם אפס אחריות.
7+וזה נמשך בדיון עצמו. כבר מזה זמן שבית המשפט נטל לעצמו את הכוח לקבוע נורמות חדשות שלא כתובות בשום חוק לפסול כהונת שרים נבחרים או לקצר את כהונתם, בשל הליכים פליליים כאלה ואחרים. כשנטל לעצמו בית המשפט את הסמכות הלא כתובה הזו, ושהתקבלה בכניעה והרכנת ראש מצד הדרג הנפגע, סייג את עצמו למספר כללים ברורים על מנת לאפשר לקביעתו החדשה זו להתקבל במינימום התנגדות.
רק במקרה של הגשת כתב אישום חלוט. ולא קודם לכן כמו חקירה פלילית או המלצה על כתב אישום טרם הושלם התהליך במלואו. ובמקרה של ראש ממשלה- שפיטוריו גורמים על פי החוק להתפטרותה של הממשלה כולה, רק במקרה של הרשעה בערכאה סופית.
אבל בית המשפט הנוכחי, ואחרי שנות דור של סיפוח סמכויות זוחל ומסוכן, כבר לא רואה את עצמו כפוף לכל אלו. בלי כל בושה נטל לעצמו את הזכות לדון גם בעניינו של ראש ממשלה טרם הרשעתו וכעת לדון בגורלו של שר, שממילא עומד פעם נוספת בפני מבחן הציבור בעוד חודשים בודדים, לא רק בלי אישום אלא אפילו בלי חקירה או בדיקה כלשהי. אפילו בלי חשדות. סתם כי הוא לא בא להם טוב בעין. והם מתנגדים באופן ברור למדיניותו משום שאינם נמנים על בוחריו.
7+אחרי ששתקו ראשי הדרג הנבחר, בממשלה ובכנסת, להקניית סמכות לבג"ץ בשתיקתם על פיטורי שר בגלל כתב אישום, שתיקתם הפעם תהיה הוספת חטא על פשע והשלמה עם חורשי רעתה של הדמוקרטיה. כמי שאמון על שמירה על החוק, כמחוקק וכמבצעי החלטות החוק, על הממשלה והכנסת לעמוד על הרגליים האחרות כדי לוודא שהחוק שהם העבירו ברשות ובסמכות לא נרמס תחת רגליה של רשות שמעולם לא קיבלה הרשאה לעשות כן על דעת עצמה. חובתם לא לציית להחלטה, וחובתו של כל אזרח שנר הדמוקרטיה לרגליו, לעמוד על כך שכך ינהגו נבחריו.
נכון להיום, אחרי שכבר הופרה בגסות ובריונות וחולשת הצד השני, הפרדת הרשויות שהיא היסוד של כל משטר דמוקרטי, צמחה רשות אחת מהשלוש למימדים מםלצתיים על פני שתי האחרות. היא שקובעת את המילה האחרונה ועל פיה ישק דבר. למעשה אין היום כל מגבלה על הרשות השופטת ואין איש היכול לומר לה מה תעשה ומה תפעל. כבר מזמן השילה מעצמה הרשות השופטת כל איזון ובלם והיא מתנהלת כמשולחת רסן לכל דבר ובכל נושא.
7+ההגבלה היחידה המוטלת עליה היא רק ההגבלה שבחרה להטיל על עצמה. כך זה לא אמור לעבוד, וכך אסור שיקרה. בג"ץ בן גביר הוא הזדמנות לשתי הרשויות האחרות לפעול בכל המסכות הנתונה להם בחוק להתנער מחוצנו של בג"ץ, להכניס אותו למסגרת הראויה לו כפי שקבע המחוקק, ולסרב להיכנע פעם נוספת לגחמותיו שכל תכליתם להביא את המדינה לעברי פי פחת.
