המחלוקת על השיט במצר הורמוז הפכה במהרה לדאגה עולמית ובפרט לאיחוד האמירויות. הנסיכות מהמפרץ, שחולקת ביחד עם עומאן ואיראן את הגישה היבשתית לחופי המצר, מדואגת מהאיום של איראן לגבות תשלום מכלי שיט תמורת מעבר בנתיב המים הצר. על הפרק עומדת הבחנה משפטית ארוכת שנים בין מצרים טבעיים לתעלות מעשי ידי אדם, ובאבו דאבי ניסו לענות על השאלה: האם מדינות יכולות להטיל תשלומים על ספינות רק עבור המעבר?.
3+מצר הינו רצועה צרה של ים אשר נוצרה באופן טבעי ומפרידה בין שני אזורי יבשה ומחברת שני חלקי ים. על פי המשפט הבינלאומי ואמנת האומות המאוחדות בדבר חוק הים (UNCLOS), לספינות יש זכות למעבר בנתיבי מים אלו כל עוד הם משמשים לניווט בינלאומי או כאזור כלכלי בלעדי – שתי הגדרות המתארות את הורמוז.
פירוש הדבר הוא שיש לאפשר לכלי שיט לעבור באופן רציף וללא הפרעה, כשהמדינות הגובלות במצרים אלו יכולות אך ורק להסדיר את התנועה מסיבות בטיחותיות או סביבתיות, ואינן יכולות להשעות את המעבר או להטיל עמלות רק עבור עצם המעבר. עיקרון זה נועד להבטיח שנתיבי הסחר העולמיים יישארו פתוחים ולא יישלטו על ידי מדינה אחת בלבד.
3+לעומת מצר, חוק הים של האו"ם קבע שתעלות שנחפרו בצורה מלאכותית על ידי מדינות יורשו לגבות מיסים מספינות העוברות בהן. זאת בשל השקעה מתמשכת, עבודות חפירה וניהול תפעולי שנדרש כדי לטפל במעבר מסוג זה. תעלת סואץ ופנמה הו דוגמות מרכזיות המניבות למצרים ופנמה הכנסות שנתיות שיכולות להגיע למיליארדי דולרים.
על פי הפרשנויות המקובלות של המשפט הימי הבינלאומי, איראן אינה יכולה לגבות אגרות במצר הורמוז באופן חוקי. שמדינות חוף רשאיות לגבות תשלום עבור שירותים ספציפיים כגון נתבות או גרירה, הן אינן יכולות להטיל אגרת מעבר כללית. סינגפור, היושבת בפתח מצר מלאקה, היא דוגמה למדינה שנהנית מגביית שירותים מסוג זה ומתפקדת כמרכז תדלוק, תובלה ואחסון לספינות העוברות במצר.
3+ההבחנה זו בין מצר טבעי לתעלה מלאכותית הינה קריטית לתפקוד הסחר העולמי, קבעו באיחוד האמירויות. מדינות עלולות לחקות את התקדים האיראני ולדרוש מס במצרים כגון גיברלטר או מלאקה, בו עוברות 50,000 ספינות בשנה, ובכך להעלות את המחיר של רבע מן התעבורה הימית העולמית. ממשלות באזור ומחוצה לו כבר התנגדו לרעיון האגרות, והדגישו כי ניווט חופשי חייב להישאר חלק מכל הסדר עתידי, במיוחד בנתיב מים כה עמוס ורגיש.
