"לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואימו", כתבה זלדה, אך עבור דור השורדים, השם לא היה רק זהות – הוא היה לעיתים הקורבן הראשון של המלחמה. סבא שלי, אהרון לייב, נשא את שמו בגאווה במשך 13 שנים. הוא עלה איתו לתורה, שמע את אימו קוראת לו בשובבותו, אך המאורעות השכיחו ממנו את ה"לייב". רק שנים ספורות לפני מותו, מסמך ישן החזיר לו את החלק האבוד בזהותו. הוא נקבר כאהרון, כי שם שאבד לרוב שנות החיים, נחשב לשם אבוד.
4+השכחה הזו לא הייתה מקרית: היא הייתה כלי נשק שנועד למחוק את הרצף היהודי, כאשר הנאצים השתמשו במספרים במקום שמות. סבתא שלי שכחה את שמה של אמה, שיינא רחל, בתוך תופת הגירוש באוקראינה. נדרשו ארבע נכדות שנולדו עד שהשם המלא חזר להדהד בין שפתיה.
אימי נושאת רק חצי משמה של סבתא רבתא שלי, פסיה דבורה, שנרצחה בבירקנאו. חצי שם, חצי זיכרון, חצי נוכחות של סבתא שמעולם לא זכתה לראות נכדה יושבת על ברכיה. השמות הללו התנפצו לכל עבר יחד עם אפר המשרפות, והותירו אותנו עם ציונים על מצבות בהר המנוחות למקום קבורה שמעולם לא נודע.
4+אני דור שלישי לניצולי שואה, והיום, כשאנחנו נמצאים כבר שנתיים וחצי בתוך מלחמה קשה על עצם קיומנו כאן, הסיפור של סבא וסבתא שלי מקבל משמעות אחרת לגמרי. הסיפור שלי לא התחיל שם, אבל הוא נמשך משם בכל יום. סבא שלי איבד הורים ואחים בפולין, סבתא שלי נשארה בלי אמא ברומניה. הם אספו את השברים ובנו אימפריה, מתוך ידיעה שאין לנו מקום אחר.
כבת לדור הזה, המלחמה הנוכחית פוגשת אותי בסיטואציות יומיומיות. ברוך ה', מעולם לא ידעתי מחסור, אך לעולם לא יחסר בביתי קמח, סוכר או מים בקומקום – "למקרה ש…". רגעי הצער הכי גדולים שלי לא מגיעים לאחוזים בודדים מהכאב שהם נשאו, ובכל זאת, הצל מהעבר מאפיל על השפע. כשאני מקלפת תפוחי אדמה או קונה נעליים, המחשבה "מה אם?" תמיד שם. מה אם כולם היו חיים? על אילו ערכים הייתי גדלה לו המשפחה הייתה שלמה?
4+אנחנו דור התקומה, והתקומה הזו עומדת היום למבחן יומיומי. בכל מפגש משפחתי, מול עשרות הצאצאים, מישהו אומר: "מי היה מאמין?". התשובה היא אנחנו. אנחנו היד והשם שלהם, ואנחנו גם הכוח שנלחם היום כדי שהזוועות הללו לא יחזרו לעולם. היטלר רצה למחוק את השמות שלנו, אבל הוא הפסיד – אנחנו פה, חזקים, חמושים ובבית שלנו.
נכון, השמות הפרטיים לעיתים אבדו או נחצו, אבל השם המשותף לכולנו – "עם ישראל" – נותר חקוק לעד. השואה היא לא איפה שהסיפור שלנו התחיל, אך היא מקטע מרכזי שעיצב את חוסננו. היום, כשאנחנו בעיצומו של מאבק על הבית, החובה מוטלת על כתפינו: לזכור את השמות, לספר את הסיפור ולהיות ההוכחה החיה לכך שהאחיזה שלנו בארץ הזו היא נצחית.
4+באין לי למי להגיד את זה באופן אישי, אלא רק למצבות, אפנה בשורות אלו אל סבא וסבתא היקרים שלי: השמות שלכם ושל המשפחות שאיבדתם חקוקים בלבנו הרבה מעבר לאותיות שעל המצבה. הקמתם כאן אימפריה משברי הריסות, ובכל פעם שאנחנו חוגגים שמחה משפחתית, בכל נכד ונין שנושא את המורשת שלכם, אנחנו לוחשים לכם בשקט: ניצחתם.
תודה שבחרתם בחיים, שבניתם לנו בית ושלימדתם אותנו שגם מהאפר אפשר לצמוח לגובה. אנחנו ממשיכים לצעוד בשביל שסללתם בייסורים, גאים בשם שנתתם לנו – השם של משפחתנו, והשם של עמנו. הניצחון שלכם חי וקיים בכל אחד מאיתנו.
