בזמן שחיילינו נלחמים בעזה, בצפון, ביו"ש ומול איראן, יש מי שמנסים לפרק אותנו מבפנים. לא עם רקטות. עם רעיונות. יש אויבים שאנחנו מזהים מיד: חמאס, חיזבאללה, איראן. ויש אויבים מסוכנים יותר. כאלה שפועלים על התודעה, על הזהות ועל החוסן הלאומי. אחד מהם הוא הרוסי אלכסנדר דוגין, שרוב הציבור הישראלי כלל לא מכיר. דוגין איננו מקבל החלטות בקרמלין, אך רעיונותיו מהדהדים בו. הוא מעניק שפה ותשתית רעיונית לעולם שמבקש להחליף את ההובלה האמריקאית בעולם רב-קוטבי של רוסיה, סין והעולם האסלאמי.
2+אבל זו לא מלחמה צבאית. זו מלחמה מבפנים. לערער אמון. לפורר זהות. לשבור בריתות. ובמרכז הבריתות הללו נמצאת ישראל. בעיני דוגין, הברית בין ארה"ב לישראל היא לא רק אינטרס ביטחוני. היא עמוד תווך של הזהות המערבית ושל הכוח האמריקאי. ולכן היא יעד. כאן נכנסת הסכנה האמיתית. לא תעמולה מבחוץ, אלא קולות מבפנים. דמויות כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס נותנות ביטוי לשיח שלא היה מתקבל בעבר. חשוב להבהיר: לא כל ביקורת על מדיניות חוץ היא בעייתית. הגישה של America First יכולה להיות לגיטימית.
אבל יש קו אדום. כאשר השיח עובר מביקורת לפירוק. כאשר מערערים על עצם הלגיטימיות של אמריקה, של ערכיה ושל הברית עם ישראל. כאשר הציונות מוצגת כרוע, והמערב כגוסס. ובשוליים הקיצוניים יותר, סביב ניק פואנטס, זה כבר הופך לאנטישמיות גלויה. יש לזה שם ישן. "אידיוטים שימושיים". לא אויבים מודעים, אבל כלי עבודה אפקטיבי. והשאלה שצריכה להטריד כל אחד מאיתנו פשוטה: האם חלק מהקולות הללו, במודע או שלא, משרתים אינטרסים של גורמים זרים שרוצים בחולשת המערב?
2+זה לא קורה במקרה. זה קורה כחלק מציר. רוסיה, איראן, חמאס, חיזבאללה, קטר. ציר שמשלב כוח צבאי עם מלחמה תודעתית. דוגין מספק רעיונות, איראן מפעילה שלוחות, קטר מממנת ומשפיעה. והתוצאה כבר נראית בארה"ב. שחיקה באמון. בלבול זהות. נסיגה מהובלה. וזה בדיוק מה שהאויבים רוצים. והסיפור הזה לא נשאר שם. גם בישראל, בזמן מלחמה, נשמעים קולות של אהוד ברק, אהוד אולמרט ואברם בורג, שמערערים את הלגיטימציה של הממשלה בעיצומה של מערכה. זה לא רק ויכוח פוליטי. זה פוגע בחוסן הלאומי.
זה מחליש את האחדות ונותן תחמושת לאויב. והשאלה חייבת להישאל: האם גם כאן יש מי שפועלים, במודע או שלא במודע, כאידיוטים שימושיים בתוך מערכה רחבה יותר? כי המאבק שלנו איננו רק על גבולות. הוא על זהות. על אמת. על חוסן. ישראל היא קו החזית, גם תודעתית. והמסקנה ברורה: צריך יותר אחדות, יותר זהות ויותר חוסן. הגיעה העת שהימין הישראלי והאמריקאי יזהו את המלכודת ויתלכדו סביב ערכים משותפים: חירות אמיתית, מסורת יהודית-נוצרית ועליונות מוסרית מול ברבריות. כי מי שמתפרק מבפנים לא מנצח מבחוץ.
