הכול עניין של תודעה. הפסקת אש רגע לפני הכרעה היא כשל אסטרטגי. זהו רגע שבו מדינה בוחרת לעצור משום שנכנעה ללחצים, לחששות או לתכתיבים חיצוניים. שוב אנו עדים לדפוס המוכר: ישראל פועלת, נלחמת, מקריבה, ואז נעצרת כי מישהו החליט שזה "מספיק לעת עתה".
3+אלא שבמזרח התיכון אין "לעת עתה". הבעיה המרכזית איננה רק עצם הפסקת האש, אלא המסר שהיא משדרת. בעולם שבו תודעה היא חלק בלתי נפרד מהלחימה, עצירה לפני הכרעה מתורגמת מיידית כחולשה. האויב אינו מנתח את כוונותינו, הוא מודד תוצאות. וכאשר התוצאה היא הפסקת אש ביוזמתנו או בהסכמתנו, הוא מסיק מסקנה פשוטה: ישראל אינה מסוגלת או אינה מוכנה ללכת עד הסוף.
המשמעות רחבה בהרבה מהקרב הנוכחי. כל הפסקת אש כזו היא השקעה ישירה בסבב הלחימה הבא. בזמן שאנחנו מדברים על רגיעה, הצד השני מדבר על התארגנות. בזמן שאנחנו מקווים לשקט, הוא מפיק לקחים. בזמן שאנחנו עוצרים, הוא מתחיל להתכונן. כך נוצר פרדוקס מסוכן: החלטות שמוצגות כהפחתת סיכון בטווח הקצר, מגדילות למעשה את הסיכון בטווח הארוך.
3+כל מרווח זמן שניתן לאויב הוא נכס אסטרטגי עבורו לשיקום, להתחמשות, לבניית תשתיות ולשיפור יכולות. וכאשר הסבב הבא מגיע, והוא תמיד מגיע, המחיר כבד יותר. אך מעבר להיבט הצבאי, יש כאן כשל תודעתי עמוק. תחושת הניצחון וההפסד אינה רק תוצאה של מציאות, היא מעצבת אותה. כאשר הציבור בישראל חווה שוב ושוב עצירה ללא הכרעה, נוצרת תחושת החמצה ואף השפלה.
מנגד, כאשר האויב חווה הישרדות כהצלחה, הוא מתרגם זאת לניצחון. זהו דלק אידיאולוגי, מורלי ותעמולתי. התלות בעמדות חיצוניות, ובראשן ארצות הברית, מעצימה את הבעיה. ברית אסטרטגית אינה אמורה להכתיב ויתור על אינטרסים ביטחוניים חיוניים. כאשר קבלת ההחלטות מושפעת משיקולים שאינם נובעים ישירות מהמציאות הביטחונית בשטח, התוצאה היא פער מסוכן בין מה שנדרש לבין מה שנעשה בפועל.
מדינה ריבונית נבחנת בדיוק ברגעים הללו, ביכולת שלה להגדיר יעד ברור ולהשיג אותו. לא כמעט, לא בערך, לא "עד כאן". הכרעה אינה מושג פופולרי, אך במציאות של איומים מתמשכים היא לעיתים הכרח. ניצחון והפסד הם אכן עניין של תודעה, אבל תודעה אינה נוצרת יש מאין. היא נגזרת ממדיניות, מהחלטות ומהתוצאות בשטח. כל עוד נמשיך לעצור רגע לפני ההכרעה, נמשיך להזין את תודעת הניצחון של אויבינו.
3+בסופו של דבר, מעבר לכל שיקול צבאי או מדיני, ההכרעה האמיתית מתרחשת בתודעה. כאשר ישראל עוצרת שוב ושוב רגע לפני מימוש היעדים, נוצרת כאן בישראל תחושת החמצה עמוקה. הציבור מרגיש שלא הושגה תוצאה ברורה, שהמחיר שולם אך התכלית לא הושגה. מנגד, בצד האיראני, עצם ההישרדות והיכולת לכפות הפסקת אש נתפסות כהצלחה שמתורגמת מיד לתודעת ניצחון שמחזקת את הנרטיב שהם גברו על ישראל.
כך נוצר פער מסוכן: אנחנו יוצאים מהמערכה עם תחושת הפסד, והם עם תחושת ניצחון. ובמזרח התיכון, הפער התודעתי הזה איננו רק עניין של הרגשה, הוא הופך לבסיס לסבב הלחימה הבא. המסר הזה מחלחל לכל האזור, ומשדר לשחקנים נוספים כי בעזרת סבלנות ועמידה ממושכת ניתן להתיש את ישראל, הנתפסת כמדינה שמתקשה להתמיד במאבק ארוך. באזור הזה, תפיסות כאלה אינן נשארות ברמת התודעה בלבד, הן הופכות לאסטרטגיה.
