אתמול עבר חוק עונש מוות למחבלים. עכשיו נותר שהוא גם ייושם. ודווקא בימים קשים אלה, שאנחנו מאבדים לוחמים בשדה הקרב, צריך לעצור ולהסתכל על המציאות החדשה שנבנתה פה. אנחנו כבר לא חוששים: לא מאיומים, לא מלחצים, לא ממה יגידו בעולם, לא מהאירופאים המפוחדים, לא מסנקציות. נגמרו הימים שהאיחוד האירופי יכתיב לנו איך להגן על עצמנו. אנחנו האריה המוביל, זה שמנהל את המערכה – גם פנימה, אצלנו.
1+כי יש דבר אחד שחשוב יותר מהכול: החיים של החיילים שלנו, החיים של האזרחים שלנו. והחוק הזה הוא לא רק ענישה, הוא קו מוביל. קו שאומר: אנחנו בוחרים בחיים, אנחנו מגנים על החיים, ואנחנו מפסיקים להכיל את מי שבא לקחת אותם. זה קידוש החיים של הנורמליות מול תרבות שמקדשת מוות.
עכשיו החלו הטענות שעונש מוות למחבלים הוא פרס לטרור. למשל משפטנים כאלה שמעלים מאמרים בהארץ: "עונש המוות הוא צימאון לדם בכסות חוק גזעני שלא יעמוד בביקורת שיפוטית". קרמניצר וחבריו שכחו שבשבעה באוקטובר לא היה חוק עונש מוות למחבלים ועדיין הטרוריסטים שחטו בלי אבחנה את אזרחינו: ילדים, נשים, זקנים.
1+ויש פה מסר ברור: למי שרודף מוות יש מחיר. לא תאורטי, מחיר אמיתי. כי מדינה שלא מגנה על החיים שלה מאבדת את עצמה. ואם יש מחבל אחד, רק אחד, שיחשוב פעמיים לפני שהוא יוצא לטבוח בנו – זה שווה את זה. לכן הגיע הזמן להפסיק לבלבל בין חמלה לבין חולשה. רחמים על אכזרים זה אכזריות כלפי החיים שלנו. כי מי שבוחר במוות, לא יכול לצפות שניתן לו את החיים.
