סיפורו של מולו ברהייה (51), תושב באר שבע ואב לחמישה, מסתיים בצורה הכואבת ביותר שניתן לדמיין. ברהייה יצא לאתיופיה כדי לבקר את אחותו החולה, אך מצא את עצמו לכוד במדינה בשל השעיית הטיסות הסדירות לישראל. ככל שחלפו הימים, מלאי התרופות הכרוניות שלו אזל והמחסור החל לתת את אותותיו. משפחתו בישראל ניסתה להפעיל כל גורם אפשרי כדי להשיבו ארצה, אך המאמץ הגיע מאוחר מדי: יומיים בלבד לפני שטיסת חילוץ הייתה אמורה להחזירו לישראל, ברהייה התמוטט ונפטר באדיס אבבה. "אנחנו שבורים ומרוסקים", סיפרה אשתו בכאב, כשהיא מתחננת כעת לסיוע ממשלתי בהשבת גופתו לקבורה בארץ.
2+הטרגדיה של משפחת ברהייה אינה אירוע מבודד, אלא קצה קרחון של תחושת תסכול עמוקה בקרב קהילת יוצאי אתיופיה, הטוענת לאפליה בוטה בניהול מבצעי החילוץ של ישראלים השוהים בחו"ל. בעוד שמשרד התחבורה והממשלה התהדרו במבצעי חילוץ מורכבים מיעדים מרוחקים כמו תאילנד, הודו וארה"ב, אלפי ישראלים שנתקעו באתיופיה חשו שנותרו מאחור. בקהילה זועמים על כך ששגרירות ישראל באדיס אבבה נותרה ללא מענה מספק במשך תקופה ארוכה, ושטיסות החילוץ מאפריקה בוששו להגיע בזמן שאירופה ואסיה זכו למענה יומיומי ומתועדף.
2+הזעם הקהילתי מתמקד בעובדה שמספר הישראלים שנתקעו באתיופיה – אם בביקורי מולדת, נסיעות עבודה או ביקורים משפחתיים – הוא משמעותי, אך לא זכה להתייחסות הראויה בזמן אמת. המקרה של מולו ברהייה ז"ל ממחיש את המחיר הכבד של העיכובים הללו; עבור מי שזקוק לטיפול רפואי או לתרופות זמינות, כל יום של המתנה לטיסת חילוץ הוא הימור על חיים. כעת, כשהקהילה כואבת את מותו, הדרישה מהממשלה היא לבצע בדק בית מעמיק באופן שבו מתועדפים מבצעי חילוץ של אזרחים, ולמנוע מהמחדל הבא להתרחש. "התחושה היא שאנחנו שקופים", מסכמים גורמים בקהילה, "והפעם המחיר של חוסר התעדוף הזה היה חיי אדם".
