בימים אלה שבהם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ניצב מול אחת ההחלטות הרגישות ביותר בתולדות מוסד הנשיאות – שאלת החנינה האפשרית לראש הממשלה, השיח הציבורי מתמקד כמעט לחלוטין בשניים: המשפט והפוליטיקה. שני עולמות אלו, חשובים ככל שיהיו, אינם המסגרת הנכונה בעייני להבין את משמעותה של חנינה. כי חנינה, במהותה, אינה הליך משפטי נוסף ואינה כלי פוליטי, אלא מנגנון חברתי עמוק בעל תכלית סוציולוגית ומוסרית, שנועד לייצר תיקון, לא רק לאדם, אלא גם לחברה כולה.
6+אין צורך להיות משפטן כדי להכיר כי משפט נתניהו נמשך כבר יותר מידי זמן. לאורך השנים הללו החברה הישראלית השתנתה לבלי הכר: מגפה עולמית, מלחמות, פילוג לאומי חריף. בתוך הרקע הזה, להתייחס למשפט נתניהו כאל אירוע משפטי "טהור" בלבד, היא בפרוש התעלמות מהקונטקסט. אמנם מדובר בעבירות תקדימיות, אך התקדימיות איננה רק משפטית, היא גם חברתית.
אוהדיו ומתנגדיו של נתניהו כאחד הפכו את דמותו לסמל: עבור האחדים, הוא מנהיג שהושמץ ונרדף, עבור האחרים, סמל לשחיקה מוסרית של שלטון. לכן, כל דיון בחנינה איננו רק על גורלו של אדם, אלא על הדרך שבה חברה מתמודדת עם עמדת הסמל.
6+אומרים "המצב שווה לכל אזרח", אך האמת החברתית שונה. בדיוק כפי שבוזגלו, אזרח מן השורה, היה עובר את "מגרסת" מערכת הצדק, כך גם נתניהו עומד מולה. אולם באותה נשימה, מאחר שאין הוא "עוד אזרח", אלא ראש ממשלה מכהן בעל משמעות היסטורית עצומה, יש לבחון את שיקול החנינה גם דרך מבחן הייחוד: האם נכון, ברגע זה בהיסטוריה הישראלית, להעמיד את מנהיגהּ של המדינה בדור האחרון לשנים ארוכות בתוך מערבולת משפטית שאין לה תקדים ברמתה הציבורית
מהות סמכות החנינה
מקור סמכותו של הנשיא להעניק חנינה אינו נובע מסמכויות הממשלה או בית המשפט, אלא מהרצון להוסיף מימד אנושי-חברתי למערכת החוק. החנינה איננה מעקף משפטי, אלא היא השלמה אנושית לחוק. היא נובעת מתפיסת עולם שלפיה גם מערכת הצדק, הקרה והפורמלית ביותר, צריכה נקודת ריכוך ואיזון.
6+במובן הזה בראייתי הטענה לפיה הנשיא נדרש לפעול על פי יועציו המשפטיים, היא מופרכת. הנשיא הוא לא פרקליט המדינה, וגם לא יושב בדין. תפקידו לממש את אותו שיקול דעת שנועד לאזן בין הדין והצדק, בין החוק והחברה. זהו שיקול חברתי-ערכי, ובמקרה דנן גם היסטורי.
אם כן, השאלה איננה "האם נתניהו אשם", וגם לא "האם התנצל או הודה", אלא האם נקודת הזמן הזו במדינת ישראל מאפשרת ריפוי חברתי דרך מחווה של חסד ממלכתי.
אין ספק כי הרצוג ניצב בפני דילמה רבת ממדים. הוא בא מעולם המשפט והפוליטיקה גם יחד, ועליו לשמוט זמנית את שתי הזהויות הללו כדי להקשיב לזהותו השלישית, זו של נשיא העם. זו איננה שאלה מי ינצח: החוק או הציבור. אלא כיצד מצליח נשיא להקשיב לנפש האומה בשעה של עייפות וקרע, ולמצוא את הדרך שאינה משפטית ואינה פוליטית אלא חכמה אנושית.
6+ניכר שבמרבית הדמוקרטיות המודרניות, מנהיג שנבחר בידי הציבור זוכה למעמד המגן עליו מפני הליכים פליליים במהלך כהונתו. הרעיון הפשוט מאחורי העיקרון הזה הוא שבתקופת הנהגתו, הכרעות הציבור במערכת הדמוקרטית גוברות על הכרעות פרוצדורליות. הסיבה לכך איננה משפטית אלא תרבותית: ההכרה כי אחריות ציבורית היא חשבון העם, לא כתב אישום.
בישראל, המצב ייחודי. מצד אחד, מערכת משפט עוצמתית ואוטונומית, מצד שני עם שממשיך לבחור באותו מנהיג פעם אחר פעם. הפער הזה בין רצון הציבור לבין עמדת המערכת הוא לב הדיון. החנינה, לכן, איננה "סגירת תיק" אלא ניסיון לאחות את הקרע הזה – להחזיר אמון, להשיב תחושת שותפות.
6+האם נכון כיום, בשנת 2026, להמשיך את ההליך כאילו היה מקרה רגיל?
קשה להאמין. ישראל בעיצומה של מלחמה קיומית בעלת השלכות עמוקות – לעיתים מדינה זקוקה למחווה שמעל החוק, לא כדי להפר אותו אלא כדי לשקם את התשתית הערכית שעל גביה הוא מתקיים. מחלוקת, כעס ותחושת עוול, כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד ממארג החיים הישראלי. ואולי דווקא החלטת חנינה, מעמד נדיר של תבונה ממלכתית, תוכל להפוך את הדף.
6+בסופו של דבר, רק שאלה אחת צריכה להנחות את נשיא המדינה: מה נכון לעם הזה עכשיו?
לא לנתניהו, לא לבית המשפט ולא לפוליטיקאים. מה נכון לחברה שמבקשת לחזור ולמצוא את עצמה. אין תשובה פשוטה, אך זו בדיוק הסיבה שסמכות החנינה הופקדה בידיו של אדם אחד, הנשיא, ולא של מערכת. היא נועדה להיות הכרעה אנושית במובן העמוק ביותר של המילה, לא פרוצדורה ביורוקרטית נוספת.
6+אדוני הנשיא, תפקידך בעת הזו איננו משפטי ולא פוליטי – אתה נושא תקוותיה וחרדותיה של החברה הישראלית כאחד. החלטתך תשקף האם למדינה יש עדיין מקום לערך כמו תבונה ומחילה, או שהפכנו לאומה ששכחה להבחין בין צדק לנקם. הגיע הזמן להביט במראה, ולשאול: לא מה ראוי לאדם זה או אחר – אלא מה מועיל לנשמת העם כולו.
