מי שנסע בחודשים האחרונים על ציר 60 או בכביש 505, לא יכול היה לפספס את המראה המרגש: אלפי דגלי ישראל ניצבים בגאון כל 40 מטרים, צובעים את הנוף של צידי הדרכים בכחול ולבן. הרעיון הוא פרי יוזמתו של איל שפיגל, צעיר נמרץ שהחליט להחזיר את הריבונות לכבישים – דרך העיניים.
הכל התחיל בדגל פלשתין אחד
"לפני קצת יותר מחצי שנה עלה לי הרעיון", מספר שפיגל ל-C14. "נסעתי ליד הכפר עקרבה, לכיוון מגדלים. ראיתי שם דגל פלשתיני ענק, על תורן של 50 מטר. זה פשוט הרתיח אותי. מעבר לעצבים, הבנתי שלדגל יש השפעה – הוא מייצג שטח, הוא מראה מי שולט".
ההשראה הגיעה גם מהשטח: "אחרי הפיגוע עם הדגל ליד מלאכי השלום, מישהו שם כמה דגלי ישראל בציר. כשנסעתי שם פתאום הרגשתי ביטחון. הרגשתי שאני נוסע בתוך הארץ שלי".
שפיגל לא חיכה לתקציבים ממשלתיים. יחד עם חבריו, החליטו לקחת מכספי המעשר שלהם לאחר התייעצות עם רבנים, התגייסו למשימה – ויצאו למבצע הראשון: 4 קילומטרים בין צומת תפוח לצומת רחלים, שם ננעצו 200 הדגלים הראשונים באדמה.
מבצע לילי: 80 מתנדבים וקונגו ביד
ההדים מהשטח לא איחרו לבוא. זמן קצר לאחר המבצע הראשון, הטלפון של שפיגל התחיל לצלצל. "התקשר אליי תושב ממגדלים ששמע על הפרויקט", מספר איל. "הוא אמר לי: 'אני רוצה שנעשה את זה גם אצלנו, מצומת התפוח ועד למגדלים".
בלילה אחד, התייצבו 80 מתנדבים עם ג'יפים, טנדרים וציוד מקצועי. "התחלקנו לצוותים: צוותי 'קונגו' שקודחים בסלע, צוותי חלוקה, וצוותי תקיעה. עבדנו כל הלילה כדי שבאנשים יקומו בבוקר ויראו 60 קילומטר של דגלים – מצומת התפוח ועד המשטרה הבריטית".
הקרב על התורן: לא רק תולים – גם שומרים
"צפיתי שתהיה השחתה, שהערבים לא יוכלו לראות את זה בשקט", מספר שפיגל. בנקודות חיכוך כמו לובאן, סאוויה וואדי חרמיה, הערבים מנסים להילחם בתופעה. "הם משחיתים, קורעים, שורפים ואפילו גונבים את הבזנטים (מוטות הברזל)". שפיגל מסרב להירתע מכך, ההפך.
מבחינתי, התגובה שלהם היא ההוכחה שהפרויקט עובד. הם מתחילים להבין מי בעלי הבית. כשאנחנו מחזיקים להם את הדגל מול הפנים, הם מבינים שהשטח שייך לעם ישראל. הם מפחדים, הם מיואשים, ואנחנו פשוט מתחזקים ומחזירים את הדגלים שוב ושוב".
