אצל גלי בהרב-מיארה אין מלחמה. כך זה אצל אנשי מגדל השן – אלה שמשוכנעים שהם נאורים יותר, מתקדמים יותר, ובעיקר מנותקים יותר משאר העם.

החלטתה של היועצת המשפטית לממשלה לסרב לבקשתו של ראש הממשלה לדחות את הדיון בבג"ץ בעניין פיטורי השר בן גביר, בשיאה של מערכה קיומית מול איראן וחיזבאללה, היא החלטה הזויה ומטורללת שמעלה תהיות על כוונותיה הכנות של מיארה. מילא, היועמ"שית הייתה אומרת כי היא מתנגדת להודעת נתניהו כי אין לשופטים אין סמכות לדון בפיטורי שר מכהן, אך בהרב-מיארה, דורשת לקיים את הדיון, כאן ועכשיו.

בזמן שראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לקבל החלטות גורליות למען ביטחונה של מדינת ישראל, הם נאלצים באותה עת להשיב לעתירה הזויה של אישה שחושבת שהיא ראש הממשלה. היא אינה יודעת להתעלות לגודל השעה, ומתנהלת כמו ילדה בגן שבוכה כשהוריה אינם מסכימים לתת לה שוקולד – היא נכנסת לטרלול, כמעט התקף טנטרום. ובסיטואציה הנוכחית זה לא פחות מסכנה.
בזמן שעם ישראל מנסה לתפקד בין אזעקה לאזעקה, בין נפילה לנפילה, בזמן שאיש אפילו לא מעז לשאול מתי תחזור כאן שגרה נורמלית, כשיישובי הצפון סופגים מטחי טילים יום ולילה, כשאלפי חיילי מילואים מגויסים כדי להכריע את הרוע של איראן ולהשמיד את ארגון הטרור חיזבאללה – יש מי שממשיכים כאילו דבר לא קרה.

מאות משפחות אינן יודעות האם גם השנה אבא לא ישב סביב שולחן הסדר, אלא יהיה אי שם מעבר לגבול. אלפי אימהות אינן ישנות בלילה מדאגה לבניהן שבחזית. עם ישראל כולו נמצא ברגע שבו הדבר החשוב ביותר, אולי היחיד שיכול לחזק אותנו באמת, הוא אחדות.
אבל לאלה שם למעלה זה לא מפריע. לא אכפת להם להמשיך לפלג ולשסע גם בשעת מלחמה. לא מפריע להם שחייל ימני ימצא את עצמו מתווכח עם חברו השמאלני באמצע שמירה, ושמריבה כזו תפגע בריכוז, במשימה, ואולי אפילו בביטחון. לא אכפת להם שהאויב צופה בנו, רואה את הקרעים, ומבין שהוא רק צריך למשוך עוד קצת זמן.

שם, באליטה המשפטית, המטרה ברורה: הפלת הימין מהשלטון – גם במחיר של פגיעה בלכידות הלאומית בזמן מלחמה, גם במחיר של החלשת הלוחמים בחזית. ואם חלילה תתרחש טרגדיה, תמיד יהיה את מי להאשים. תמיד יהיה אפשר לדרוש ועדת חקירה ממלכתית.
