פרשת כוח 100 חושפת סיפור על האופן שבו מערכת אכיפת החוק בוחרת להגדיר את המציאות, ולעיתים גם לעוות אותה. יש הבדל מהותי בין סגירת תיק בעילה של חוסר ראיות לבין סגירה בעילה של חוסר אשמה. זה קביעה ערכית ומשפטית ולא עניין טכני של ניסוח משפטי.
1+כאשר תיק נסגר מחוסר ראיות, המשמעות היא שהמדינה סבורה שאולי בוצעה עבירה, אבל לא הצליחה להוכיח זאת. זהו מצב של ספק, ייתכן שהנאשם אשם, ייתכן שלא, והראיות אינן מספיקות כדי להרשיע. אבל בפרשת כוח 100 זו כלל אינה השאלה. העבירות שהודבקו ללוחמים הן האשמות חמורות של אינוס ומעשה סדום, והן מחייבות קיומם של יסודות עובדתיים ומשפטיים ברורים.
הסוף לעלילה של חדשות 12: בוטל כתב האישום נגד לוחמי כוח 100
אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אם האירוע כפי שתואר כלל אינו מהווה עבירה פלילית, אזי אין כאן "חוסר ראיות", יש כאן חוסר עבירה. ובמצב כזה, סגירת תיק בעילה של חוסר ראיות אינה רק החלטה שגויה, היא החלטה שמותירה עננה, היא משאירה רושם כאילו ייתכן שבוצעה עבירה חמורה, אך המדינה לא הצליחה להוכיח אותה. זהו בדיוק ההבדל הקריטי בין "ספק" לבין "קביעה".
1+המשפט הפלילי מבוסס על עיקרון ברור, כאשר יש ספק, הוא פועל לטובת הנאשם. אבל כאן אפילו לא מדובר בספק ראייתי. כאשר אין עבירה מלכתחילה, אין שום הצדקה להשאיר רמז כאילו ייתכן שהייתה. סגירת תיק בעילה של חוסר אשמה אינה מחווה ללוחמים, זו פשוט האמת המשפטית כאשר לא בוצעה עבירה.
מערכת אכיפת החוק אינה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו, מצד אחד לא להגיש כתב אישום, ומצד שני להשאיר כתם ציבורי באמצעות ניסוח שמרמז כי אולי התרחש פשע. אם אין עבירה, צריך לומר זאת בקול ברור. לא חוסר ראיות. חוסר אשמה!
