בית משפט השלום ברמלה דחה השבוע את תביעת לשון הרע שהגיש פרופ' שלמה מורן מהטכניון נגד ערוץ 14, וקבע כי הכתבה שפורסמה ב-7 במאי 2023 מוגנת תחת הגנת "אמת בפרסום" שבחוק איסור לשון הרע. את ערוץ 14 ייצגו עו"ד יגאל דנינו ועו"ד שרית בר.
2+בכתבה נטען כי המרצה מנצל את מעמדו האקדמי ואת משאבי הטכניון לקידום פעילות פוליטית. מורן טען שמדובר בשקר – ותבע. בית המשפט לא קיבל את עמדתו.
לדברי פרופ' מורן, הכתבה הציגה אותו באופן כוזב – כמי שמשלב מאמרים פוליטיים, הכוללים לטענתו השוואות בין הציונות הדתית לנאציזם, בתוך חומרי הלימוד בקורסים שלו בטכניון. לדבריו, הפרסום פגע קשות בשמו הטוב ואף הוביל לעצומה ציבורית נגדו.
יצוין כי הכתבה התבססה על מציאות מתועדת שהובאה לפתחו של בית המשפט – ואושרה על ידו. ראשית, פרופ' מורן פרסם לאורך שנים מאמרים פוליטיים חריפים, חלקם כוללים שפה שנויה במחלוקת בנוגע לציונות הדתית. זו לא הייתה עמדה נסתרת – מדובר בפרסומים ציבוריים שמורן עצמו לא הכחיש.
2+שנית, המאמרים הפוליטיים הללו הופיעו בדף הבית שלו באתר הטכניון – כלומר, בפלטפורמה מוסדית שמממן המוסד האקדמי – זה לצד זה עם חומרי הלימוד. שלישית, על דלת משרדו, אותה דלת שמול פניהם עוברים סטודנטים מדי יום, הוצבו פרסומים פוליטיים. בית המשפט אישר את כל שלושת הממצאים הללו כעובדה. ערוץ 14 ראה את מה שכל אחד יכול היה לראות – ודיווח עליו.
פרופ' מורן ביסס את כל תביעתו על טענה אחת: הכתבה ציינה בטעות שהמאמרים הפוליטיים שולבו ישירות בחומרי הלימוד של הקורסים. זאת, לדבריו, הייתה אי-דיוק שהכתים את שמו. בית המשפט אמנם הכיר בכך שהפרט הזה לא היה מדויק – אך קבע באופן חד-משמעי כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הסיבה – כאשר מאמרים פוליטיים יושבים בדף הבית האקדמי שלך, לצד סילבוסים וחומרי קורס – ההבדל בין "בתוך חומרי הלימוד" ל"לצד חומרי הלימוד" הוא הבדל טכני שאינו משנה את התמונה הכוללת. המסר המרכזי – שימוש בזירה האקדמית לקידום פוליטי – היה נכון.
2+השופטת פריי קבעה כי שאלת השימוש במשאבי אוניברסיטה לקידום עמדות פוליטיות היא "עניין ציבורי לגיטימי". זהו למעשה אישור שיפוטי לכך שערוץ 14 לא רק שלא חטא בפרסום הכתבה – אלא שכיסה נושא שהציבור זכאי לדעת עליו. כאשר מרצה במוסד ממומן בכספי ציבור משתמש בנוכחותו המוסדית לקידום עמדות פוליטיות שנויות במחלוקת – זה בדיוק התפקיד של עיתונאות לחשוף זאת. בית המשפט אמר זאת במפורש.
לסיכום – כיוון שליבת הכתבה הייתה מבוססת על עובדות שהוכחו, חלה הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: אמת בפרסום בצירוף עניין ציבורי. כאמור, בית המשפט פסק לדחות את התביעה וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
