פרסמנו הערב (רביעי) בחדשות 14: במרחק מאות מטרים ספורים מעמדות חיזבאללה, ביישוב שלומי המטווח, עומד כעת עסק אחד חשוך ודומם. עבור תושבי הצפון והלוחמים בגזרה, "פלאפל בללי" היה הרבה יותר מדוכן מזון – הוא היה סמל של עמידה איתנה, של ריח בית בתוך ריח אבק השריפה. היום, התריס הסגור מספר את סיפורה הכואב של המלחמה שמעבר לחזית: הסיפור על אלו שנתנו הכל, עד שהתפרקו.
2+מאז טבח השבעה באוקטובר, כשמרבית תושבי שלומי פונו וקולות הנפץ הפכו לפסקול הקבוע של תושבי הצפון, יוני בללי סירב לעזוב. מדי יום הוא הגיע לחנות, הדליק את השמן והמתין ללוחמים. "זאת הייתה השליחות שלי", הוא מספר בכאב. בזמן שהגדר מפרידה בינו לבין מחבלי נסראללה, יוני חילק אלפי מנות לחיילים ואנשי כוחות הביטחון – רבים מהם קיבלו את האוכל בחינם, כהוקרה על מסירותם. גם כשבית העסק ספג פגיעה ישירה מהלחימה, יוני לא נשבר. הוא ניקה את ההריסות, פתח מחדש והמשיך להגיש מנות חמות תחת אש.
2+אבל לגיבורים, מתברר, מוחאים כפיים בעיקר כשהם עומדים על הרגליים. בעוד האיום מצפון הולך ומחריף, העומס הנפשי והפיזי הכריע את יוני. האבחנה הרפואית הייתה חד-משמעית: פוסט-טראומה חריפה בעקבות השהות הממושכת בקו האש. למרות המלצות הרופאים למנוחה, יוני חזר מתוך תחושת מחויבות. לפני כחודשיים, הכאבים וחוסר השינה הכניעו אותו סופית. מפעל חייו נסגר, והאייקון של שלומי נותר שומם.
המחדל: "הבקשה נבחנת"
הטרגדיה האמיתית מתרחשת דווקא מול הבירוקרטיה הישראלית. יוני, שהיה בחזית עבור המדינה, פנה לביטוח הלאומי כבר בחודש נובמבר בבקשה להכרה כנפגע עבודה. מאז, התשובה המקוממת שהוא מקבל היא: "הבקשה נבחנת". בזמן שהפיצוצים ממשיכים להרעיד את קירות ביתו, יוני מוצא את עצמו נצור בתוך חובות הולכים ונערמים, זועק לעזרה שבוששת לבוא.
2+הסיפור של פלאפל בללי הוא לא רק סיפור על עסק שנסגר, אלא תמרור אזהרה על הלוחמים האזרחיים של המלחמה הזו. בזמן שהתושבים בשלומי עוברים ליד החנות ומחכים ליום שבו התריס יורם שוב, יוני מבקש רק דבר אחד: הכרה בזמן אמת. האיש שהאכיל את הצבא שלנו תחת אש, לא יכול להישאר רעב לצדק.
