מי שרוצה להבין באמת מה קורה עכשיו במזרח התיכון, צריך להקשיב לאיש שיודע הכי טוב מכולם – הסנאטור לינדזי גרהאם. המסר שלו פשוט וברור: הוא משבח את הישראלים וקורא לתקוף מטרות אסטרטגיות ותשתיות באיראן. צריך להקשיב לו, כי אנחנו עומדים בפני שינוי קונספציה עצום של כל המדינות האזוריות והמפרציות.
במשך שנים המדינות הללו הובילו מדיניות של הכלה כלפי איראן. היום המגמה הזו משתנה באופן טוטאלי. סעודיה וקטאר הולכות היום ביחד. ולמה זה קורה? כי הכוח הישראלי חזר לעצמו מאז השבעה באוקטובר. כשהעולם הערבי-סוני המתון רואה איך ישראל מכה בחמאס, בחיזבאללה ובחות'ים, הוא מבין שיש כאן שחקן חזק. במקביל, הברית בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא טראמפ חוזרת, ואנשי טראמפ כמו ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף כבר בתמונה.
3+הסיפור הגדול שסוגר את המעגל הזה הוא הסכמי אברהם. לא מדובר רק בסעודיה. ובזהירות רבה אני אומר, גם קטאר, מדינת האויב שהייתה קשה לנו כל כך מבחינה רעיונית וחיבלה במשא ומתן, עושה פניית פרסה. פתאום מגרשים את בכירי חמאס מדוחא ובודקים מחדש את ההתנהלות של אל-ג'זירה. המשטר בטהרן נחלש, ימיו לא ארוכים, והמזרח התיכון משנה את פניו.
אבל איך התקשורת הישראלית מגיבה לכל זה? הבוקר קראתי את נחום ברנע המבולבל, שמסתמך על ה'ניו יורק טיימס' ועל פרשן איראני תומך משטר כדי להסביר איפה טראמפ טועה, וטוען שאין לו סיבה לצאת למלחמה. הבעיה היא שטראמפ לא סופר את ה'ניו יורק טיימס', ובטח לא פרשנים איראנים; הוא יודע הרבה יותר טוב מנחום מה הוא רוצה. ברנע, שרק לפני יומיים שאל בטורו "האם נתניהו צודק?", פשוט ממשיך להיות מבולבל. זה עיוורון מוחלט. התקשורת ואלופי מילואים כמו ידלין וזיו מנסים כבר חודשים להכשיל את ישראל, לדחוף אותנו להסכמי כניעה ולהפחיד את הציבור, בזמן שראש הממשלה משנה את המזרח התיכון בפועל.
3+בהקשר הזה, אי אפשר שלא לצחוק מהאובססיה של אולפני החדשות ל"אסטרטגיית יציאה". הבוקר פרסם יובל אלבשן ב'ידיעות אחרונות': 'מדהים שנתניהו, חובב היסטוריה ידוע, שכח שלינקולן הבטיח ש"ממשלה של העם, ע"י העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ, אלא תיסוג לפי תכנית קבועה מראש", ושצ'רצ'יל אמר ש"לעולם לא ניכנע – תמיד תהיה לנו אסטרטגיית יציאה!"'. אלבשן המשיך ושאל בלעג: 'הוא באמת לא יודע שלא חשוב מה יעשו היהודים, חשוב רק מתי הם מסיימים?'.
אני פשוט צוחק על אלה שדורשים את זה. לינקולן, צ'רצ'יל ובן גוריון יצאו למלחמות קיומיות בלי שום אסטרטגיית יציאה, למעט הבטחה ל'דם, יזע ודמעות' וחתירה לניצחון. אם מה שברנע והלשעברים דורשים עכשיו היה מיושם במלחמת האזרחים האמריקאית, במלחמת העולם השנייה או במלחמת העצמאות שלנו – זה פשוט היה מביא להפסד.
3+ובמעבר לפוליטיקה הפנימית – בואו נעשה סדר לגבי תקציב המדינה. התקציב יעבור ב-100 אחוזים בעוד כשבועיים. אין בכך שום ספק. האופוזיציה תעשה פיליבסטרים ותרגילים פרלמנטריים, תהיה דרמה עד הדקה התשעים, אבל התקציב יעבור. נשיא המדינה אומר שאנחנו במלחמה ושלא צריך לעסוק בפוליטיקה, אבל זה נכון מבחינתו רק כשזה קשור לנתניהו ולימין. כל השאר עוסקים בפוליטיקה כל הזמן.
ואם כבר הזכרנו את נשיא המדינה הרצוג, אי אפשר להתעלם מסאגת החנינה לראש הממשלה. עברו כבר 89 ימים מאז הגשת הבקשה. יריב לוין כבר הסיר את התנגדותו, אבל הרצוג מושך זמן. למה? כי הוא יודע שאביחי מנדלבליט, שי ניצן וכל החבורה הזו יבואו על ראשו ברגע שישקול את זה. הרצוג מעדיף את טובת הקפלניסטים והשמאל על פני טובת מדינת ישראל.
3+משפחת הרצוג נטועה עמוק בשמאל הישראלי, באנטי-נתניהו ובאנטי-ימין, ויש שם גם השפעות של אחיו, שגריר ישראל בארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית. הנשיא הרצוג מעדיף לעצום עיניים. וכספוילר קטן לסיום: ממי שמכיר את הנעשה בבית הנשיא – לא בטוח שיצחק הרצוג הוא בכלל זה שמקבל שם את ההחלטות בסופו של דבר.
