בעיצומה של המערכה הצבאית להפלת משטר האייתוללות באיראן ומיגור שלוחיה בלבנון ובאזור כולו, קל להיסחף אחר התפיסה המכלילה, לפיה "כל השיעים קיצונים", לכאורה. במזרח התיכון אכן ישנם מיליוני מוסלמים שיעים קיצונים ואפילו "מתאבדים שיעים".
4+בדיוק כשם שישנם מיליוני מוסלמים סונים קיצונים, שהוציאו מקרבם גם "מתאבדים סונים" שלא זכו למטבע לשון דומה על שמם, למרות פיגועים קשים משל השיעים, דוגמת "אסון התאומים" ופעולות הטרור האכזריות של דאעש. המבט אל "היום שאחרי" מחייב פיכחון פוליטי, הרי איראן העתידית לא תהפוך למעצמה יהודית או סונית, אלא תישאר שיעית בבסיסה.
האתגר האמיתי לפיכך, אינו בהדחת השיעה אלא בטיפוח האלטרנטיבה המתונה והפרגמטית. כזו שמזכירה כי תחת הנהגה אחרת, כפי שהיה בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי עד המהפכה האסלאמית ב-1979, איראן וגרורותיה יכולות להפוך מגורם מערער יציבות לשותפות פוטנציאליות לסדר אזורי חדש. השיעים ה"מתונים" אינם מוגדרים כקבוצה גאוגרפית אחת, אלא כזרמים בתוך הקהילות השיעיות הפזורות ברחבי העולם. עמדתם כלפי השיעים הקיצונים מאופיינת בהתנגדות חריפה לשימוש בדת למטרות פוליטיות אלימות, ולדוקטרינת "שלטון חכם ההלכה" האיראנית.
שיעים "רפורמיסטים", שמרנים ומתונים נמצאים לדוגמה בנג'ף שבעיראק, בהנהגת האייתוללה עלי סיסתאני, הדוגל במדינה אסלאמית אך מתנגד למעורבות ישירה של אנשי דת בשלטון. בלבנון ישנה אופוזיציה שיעית פנימית לחיזבאללה, המורכבת מאנשי רוח ומשפחות דתיות ותיקות, שאינן מקבלות את מרות ומעורבות איראן במדינה. גם במדינות המפרץ, כמו בחריין וכווית, ישנן קהילות שיעיות המשולבות בחברה האזרחית ודוחות אידיאולוגיות רדיקליות. השיעים המתונים, המתנגדים לקיצונים המזוהים לרוב עם הקו המהפכני של איראן וגרורותיה, סוברים כי תפקיד אנשי דת להדריך רוחנית ולא לשלוט במדינה.
4+הם מדגישים את הנאמנות למדינת הלאום שלהם, להיות "עיראקי קודם", על פני נאמנות לציר הדתי והטרנס-לאומי המובל על ידי איראן. השיעים המתונים נוטים להתנגד למנהגים הנתפסים כקיצוניים, כמו פגיעה עצמית בטקסי העאשורא, בו מלקים עצמם החוגגים עד זוב דם בשרשראות מתכת וחורצים את ראשיהם בסכינים. הדבר נתפס כעיוות של הדת המייצר אפקט תודעתי המרתיע את העולם. השיעים המתונים דוגלים בדיאלוג בין-דתי ומקדמים גישה מקרבת עם הסונים ודיאלוג עם המערב, בניגוד לגישה המיליטנטית והבדלנית של הקיצונים.
ההבדל בין האסכולות השיעיות, שמרכז האחת בקום שבאיראן והשנייה בנג'ף שבעיראק (מקום קבורתו של עלי אבן אבו טאלב, מקים השיעה והאימאם הראשון), אינו רק גאוגרפי. זהו הבדל אידיאולוגי-הלכתי עמוק, הנוגע לשורשי התפיסה של תפקיד איש הדת בעולם המודרני. תפיסת הריבונות ושלטון "חכם ההלכה", היא סלע המחלוקת המרכזי. אסכולת קום, המייצגת את הגישה הקיצונית-מהפכנית מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, דוגלת ב"שלטון חכם ההלכה המוחלט". לפי גישה זו, איש דת בכיר מחזיק בסמכות אלוהית לנהל את המדינה, הצבא והכלכלה.
סמכות זו נמשכת עד לשובו של "המהדי" ("המשיח" השיעי), כשחוק המדינה הוא החוק הדתי – "השריעה". להבדיל, אסכולת נג'ף מייצגת גישה שמרנית ומתונה. חכמי הדת בנג'ף, בראשות עלי סיסתאני, סבורים כי לאנשי הדת אין מנדט אלוהי לשלוט. תפקידם הוא לייעץ, להדריך מוסרית ולשמור על מוסדות הדת, בעוד הניהול הפוליטי צריך להישאר בידי נבחרי ציבור. לאור זאת, ניכר ההבדל במקור הסמכות והלגיטימציה עליו מסתמכות שתי האסכולות. בעוד שבאסכולת קום הציות למנהיג העליון של איראן נתפס כחובה דתית עליונה, בנג'ף המאמין חופשי לבחור לעצמו מנהיג.
הבחירה בנג'ף היא לפי רמתו הרוחנית של המנהיג, ללא קשר לגבולות מדיניים. שתי האסכולות שונות גם בתפיסתן הפוליטית. בעוד שבאיראן מקדמים אקטיביזם ומשתמשים בדת ככלי לשינוי משטרים, לייצוא המהפכה האסלאמית ולקידום אינטרסים אזוריים כדוגמת הסהר השיעי, בעיראק המעורבות הפוליטית נמוכה ושמורה לאירועי קיצון ומשברים, כדוגמת פסק הלכה למלחמה בדאעש או קריאה לבחירות חופשיות, מבלי שמוחזק תפקיד רשמי בממשלה. התפיסות השונות משפיעות מטבע הדברים על שיטת הלימוד והפסיקה; בעוד שבעיראק ישנה מידה של עצמאות מחשבה, באיראן יש נטייה ברורה לאחידות רעיונית.
4+באופן מפתיע, דווקא האסכולה הקיצונית של קום יכולה להיות "ליברלית" יותר בנושאים מסוימים, מפאת הצורך להתמודד עם ענייני ניהול מדינה ברמה המעשית. כך לדוגמה איראן הפכה למעצמת ניתוחי שינוי מין בשל קיומם של פסקי הלכה המתירים ניתוחים אלו, בעוד שבנג'ף הגישה השמרנית מחמירה הרבה יותר. באסכולת קום האיראנית מאמצים לעיתים פתרונות הלכתיים מודרניים כדי להקל על הכלכלה, בעוד שבנג'ף דבקים במסורות עתיקות ומחמירות יותר בנושאי אורח חיים. המתח בין נג'ף המתונה לקום הקיצונית אינו רק תיאולוגי, אלא מהווה ציר מרכזי במאבקי הכוח באזור.
עיראק הפכה בשנים האחרונות לזירת העימות הישירה ביותר בין שתי הגישות, דבר הניכר בין היתר בכוחות הגיוס העממי – "אל-חשד א-שעבי". מיליציות שיעיות שמושבן בעיראק, החלוקות בין אלו הנאמנות לעלי סיסתאני מאסכולת נג'ף, לבין אלו הנאמנות לעלי ח'אמנאי מאסכולת קום. בעוד המיליציות של נג'ף דוגלות בשילוב מלא בתוך צבא עיראק ובכפיפות לממשלה, המיליציות המזוהות עם קום פועלות כזרוע של איראן. בשל כך, פועלות הן מזה זמן מה בעיראק כדי לפגוע באינטרסים אמריקניים אזוריים, ומשטחה כדי לפגוע בשטח ישראל, באמצעות מתקפות הכוללות שיגור רקטות, טילים וכטב"מים.
4+ראוי לציין כי פסיקותיו של סיסתאני בנג'ף מדגישות את הריבונות העיראקית ואת הצורך בבחירות חופשיות, מה שהקשה עד כה על איראן להכתיב סדר יום פוליטי מוחלט בשכנתה. שלטון האייתוללות האיראני תפס את האסכולה בנג'ף כאיום, משום שהמקום הפך למרכז שיעי שהחליש את יוקרתה של קום כסמכות דתית עליונה ובלתי מעורערת לכאורה. גם בלבנון ניכרו סימני המאבק, כשחיזבאללה מייצג את אסכולת קום וגורם לתסיסה פנימית שניכרת בימים אלו בפרט. למרות הכוח הצבאי המשמעותי של חיזבאללה, חלקים ניכרים מהקהילה השיעית בלבנון עדיין רואים בסיסתאני את מקור הסמכות.
כך נשמעים בלבנון קולות שיעים עצמאיים, כמו השייח' עלי אל-אמין, המבטאים את גישת נג'ף וקוראים לפירוק המיליציות מנשקן והעברת הסמכות הבלעדית למדינת לבנון. גישה זו נתפסת כבגידה בעיני הקיצונים בקום ובחיזבאללה. המתח יצר משבר זהותי סביב השאלה המהותית: האם השיעים בלבנון הם מקשה אחת והאם צריכים הם להיות חלק מציר ההתנגדות האיראני, או להשתלב בזהות הלאומית הלבנונית, בדומה למודל הלאומי שנג'ף מקדמת בעיראק. המערכה הנוכחית נגד ציר ההתנגדות אינה רק צבאית, אלא מהווה שעת כושר היסטורית לשינוי פני השיעה במזרח התיכון כולו.
4+המלחמה המתנהלת בין איראן וחיזבאללה לבין ישראל וארה"ב שוחקת משמעותית את ההשפעה של אסכולת קום האיראנית. מאידך, מחזקת היא את מעמדה של אסכולת נג'ף כאלטרנטיבה מתונה ויציבה. היא מציעה לשיעים עתיד מאוזן ונורמלי יותר, לכל הפחות כפי שהיה טרם המהפכה האסלאמית באיראן, או בדומה למודל הקיים באזרבייג'ן – המדינה בעלת הרוב השיעי השני בגודלו בעולם, בה הזהות השיעית היא בעיקרה תרבותית ולא דתית-פוליטית. בסופה של מערכה זו, על מדינת ישראל להישמר מפני אופוריה ולהישאר מפוקחת וערנית לתנודות הטקטוניות המתפתחות מתחת לפני השטח.
בל נשגה, אף לא אחד מהפלגים ומהזרמים הסונים או השיעים צפוי להצטרף לתנועת "חיבת ציון". בעולם ככלל ובמזרח התיכון בפרט אין הסכמים נצחיים, אלא התלכדות והתנגשות אינטרסים לסירוגין, המאפשרים לחזקים ולתחבולניים, אלו שמבינים את "חוקי הפורמט", לשרוד. עם ישראל ימשיך לחיות על חרבו לאורך השנים, כדי לקיים את מדינת היהודים בארץ המובטחת. לפיכך, על החרב להישאר חדה, בוהקת ואחוזה ביד מקצועית ובוטחת – כזו שאינה מתבלבלת ונוהה אחר מנהיגים בורים או תפיסות מערביות הזויות, אלא נשענת על עוצמה ואמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך.
