המלחמה שבה מצויה ישראל היום היא מבחן עומק לביטחון הלאומי במובנו הרחב ביותר. ביטחון לאומי אינו נמדד רק במספר המטוסים או הטנקים, הוא נמדד גם בחוסן החברה, בעוצמת הכלכלה, באחדות הפוליטית וביכולת של מוסדות המדינה לעבוד יחד גם תחת לחץ. בשעה שחיילי צה"ל נלחמים בחזית, מתנהל במקביל מאבק פנימי על דמותה של המדינה, מחלוקת פוליטית חריפה.
4+מתנהלים ויכוחים על תפקידה של מערכת המשפט, ביקורת על התנהלות הממשלה וטענות בדבר השפעתם של גורמי כוח בלתי נבחרים. כל אלה אינם רק ויכוחים פוליטיים, הם גורמים המשפיעים ישירות על החוסן הלאומי ועל יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגריה הביטחוניים. מנגד, ישראל נהנית גם מנכסים אסטרטגיים משמעותיים, כלכלה חזקה, ברית עמוקה עם ארצות הברית והתרחבות הקשרים האזוריים בעקבות הסכמי אברהם.
השאלה הגדולה היא האם החברה הישראלית תדע למנף את מקורות העוצמה הללו, או שהמחלוקות הפנימיות ימשיכו לשחוק את יסודות הביטחון הלאומי. במובנים רבים, העוצמה הישראלית נשענת על ארבעה עמודי תווך מרכזיים, כוח צבאי, כלכלה, בריתות בינלאומיות וחוסן חברתי. כאשר כל אחד מן המרכיבים הללו מתפקד היטב, ישראל מסוגלת להתמודד גם עם אתגרים ביטחוניים מורכבים. כאשר אחד מהם נסדק, ההשלכות מורגשות מיד.
4+כך למשל, הברית האסטרטגית עם ארצות הברית הייתה במשך עשרות שנים אחד הנכסים הביטחוניים החשובים ביותר של ישראל. מעבר לסיוע הביטחוני והטכנולוגי, היא מעניקה לישראל גם גב מדיני בזירה הבינלאומית. במציאות אזורית מורכבת, בה ישראל ניצבת לעיתים מול לחץ דיפלומטי כבד, התמיכה האמריקנית היא מרכיב קריטי בשמירה על חופש הפעולה הביטחוני והמדיני של המדינה. לצד זאת, הסכמי אברהם פתחו פרק חדש.
שיתופי פעולה עם מדינות ערביות מתונות אינם רק הישג דיפלומטי, אלא גם נכס ביטחוני וכלכלי. הם יוצרים מרחב אזורי חדש של אינטרסים משותפים מול איומים משותפים, ומצמצמים במידה מסוימת את הבידוד האזורי שבו הייתה ישראל במשך שנים רבות. אך ביטחון לאומי אינו נשען רק על מדיניות חוץ. הוא נשען לא פחות על החברה הישראלית עצמה. המשמעת האזרחית והאחריות הציבורית הן קריטיות.
4+היכולת של החברה להתאחד בשעת משבר היא מרכיב קריטי ביכולת של מדינה לנהל מלחמה לאורך זמן. כאשר החברה מפולגת, כאשר השיח הציבורי הופך אלים ומקטב, וכאשר האמון בין אזרחים למוסדות המדינה נשחק, גם החוסן הלאומי נפגע. הוויכוחים הפוליטיים הסוערים של השנים האחרונות ממחישים עד כמה עמוקה המחלוקת בתוך החברה הישראלית. מצד אחד נשמעות טענות על מערכת משפטית שמפעילה כוח פוליטי.
נטען כי המערכת מפעילה כוח רב מדי ומתערבת בהחלטות ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. מצד שני נשמעת אזהרה מפני פגיעה במנגנוני האיזון והבלמים שמטרתם להגן על הדמוקרטיה. גם הטענות בדבר קיומו של "דיפסטייט", לצד ביקורת חריפה על תפקוד הממשלה, משקפות משבר אמון עמוק בין חלקים שונים בציבור לבין מוסדות המדינה. כאשר כל צד משוכנע שהמערכת פועלת נגדו, היכולת להגיע להסכמות נעלמת.
דווקא בתקופה של מלחמה, כאשר מדינה נדרשת להפעיל כוח צבאי ולהתמודד עם לחצים בינלאומיים וכלכליים, חשיבותה של יציבות פנימית גדלה שבעתיים. אויביה של ישראל עוקבים היטב אחר המתרחש בתוכה. עבורם, הפילוג הפנימי אינו רק תופעה חברתית, אלא הזדמנות אסטרטגית. לכן השאלה המרכזית אינה מי צודק בכל אחד מן הוויכוחים הפוליטיים. השאלה החשובה יותר היא כיצד ניתן לנהל את המחלוקות.
4+כיצד ניתן לנהל מחלוקות אלו מבלי לערער את יסודות החוסן הלאומי. לצד כל אלה קיים ממד נוסף, עמוק ורגיש במיוחד, הנוגע בלב שאלת החוסן הלאומי, שותפות הגורל והנשיאה בנטל. במדינה קטנה ומאוימת כמו ישראל, הביטחון אינו רק עניין של צבא מקצועי או טכנולוגיה מתקדמת, אלא של תחושת אחריות משותפת. שירות צבאי, שירות לאומי, תרומה לכלכלה והשתתפות במאמץ האזרחי הם החוזה הלא כתוב.
אלא שבשנים האחרונות הולכת ומעמיקה תחושה בציבור כי החוזה הזה נסדק. חלקים גדולים בחברה נושאים בנטל הביטחוני באופן ישיר, בשירות סדיר, במילואים ובסיכון אישי, בעוד קבוצות אחרות נשארות מחוץ למעגל האחריות. הוויכוח סביב גיוס החרדים, סוגיית הפטור מטעמי מצפון, ומידת השתלבותם של ערביי ישראל במאמץ הלאומי אינם רק מחלוקות פוליטיות. הם נוגעים בשאלה האם אזרחיה רואים עצמם שותפים לגורל.
כאשר צעירים רבים מקרב הציבור החרדי אינם משתתפים בשירות הצבאי, כאשר אחרים פוטרים עצמם מן השירות בשם אידיאולוגיה או מצפון, וכאשר חלק מן החברה הערבית בישראל ממשיך לעמוד במידה רבה מחוץ למסגרות השירות והתרומה הלאומית, נוצר פער עמוק בתחושת הצדק והשותפות. פער כזה אינו רק בעיה חברתית, הוא פוגע בלכידות הלאומית ומחליש את תחושת הסולידריות שעליה נשען הביטחון הלאומי.
4+מדינה הנמצאת בעימות מתמשך אינה יכולה להרשות לעצמה מודל שבו האחריות הלאומית מתחלקת באופן כה לא שוויוני. אין הכרח שכל אזרח ישרת באותה מסגרת בדיוק, אך יש הכרח שכל אזרח יהיה חלק מן המאמץ. שירות צבאי, שירות אזרחי, תרומה כלכלית משמעותית או השתלבות במערכות חיוניות, כל אלה יכולים להיות ביטויים שונים של אותה מחויבות בסיסית. האתגר האמיתי של החברה הוא לבנות מחדש את השותפות.
ביטחון לאומי נשען על תחושת גורל משותף, על ההבנה כי למרות ההבדלים, כל חלקי החברה מחויבים יחד להגן על המדינה ולקיים אותה. במבחן הזה, השאלה היא שאלה של זהות אזרחית. ככל שיותר אזרחים יראו עצמם שותפים למאמץ, כך יתחזק יסוד מרכזי בביטחונה של ישראל.
לסיכום: דמוקרטיה חיה ונושמת זקוקה לוויכוח ציבורי, אך היא גם זקוקה לאחריות לאומית וליכולת להציב גבולות לשיח הפוליטי כאשר האינטרס הלאומי מחייב זאת. המלחמה הנוכחית מזכירה לנו אמת פשוטה, ביטחון לאומי אינו נבנה רק בגבולות המדינה, אלא גם בתוך החברה עצמה. עוצמתה של ישראל נובעת לא רק מהצבא שלה, אלא גם מהאמון בין אזרחיה ומהנכונות של החברה כולה להתגייס יחד.
אם ישראל תדע לשמור על נכסיה האסטרטגיים, כלכלה חזקה, בריתות בינלאומיות, צבא מתקדם וחברה אזרחית אחראית, היא תוכל לעמוד גם באתגרים הקשים ביותר. אבל אם המחלוקות הפנימיות ימשיכו להעמיק ולשחוק את האמון בין חלקי החברה, גם ההישגים הביטחוניים המרשימים ביותר לא יספיקו. בסופו של דבר, הביטחון הלאומי של ישראל מתחיל הרבה לפני שדה הקרב. הוא מתחיל בחברה הישראלית עצמה.
