"סליחה שאני קוטע אותך המפקד, אבל אסור להשתמש במילה להרוג מותר וצריך להשתמש רק במילה לנטרל" את הדברים האלה אמר קצין זוטר למפקד האוגדה במהלך הערכת מצב בתרגיל האוגדתי של אוגדת יהודה ושומרון עת שמשתי כקצין המבצעים של האוגדה. הקצינים היושבים בחדר נותרו המומים גם מתוכן הדברים וגם מהעובדה שהקצין הצעיר העז לקטוע את מפקד האוגדה באמצע דבריו. מפקד האוגדה הביט בו, חשב רגע ואמר: תודה , זה תיקון חשוב.
4+בעשורים האחרונים התרחש בצה"ל תהליך רעיוני עמוק, שקט אך משמעותי: שחיקה בלגיטימציה המוצהרת של מושג הניצחון. תחת הדרישה ההיסטורית מכל צבא להכריע ולהשיג ניצחון ברור, התבסס שיח אחר, שיח של הרתעה, הכלה, איזון וניהול סבבים. אין מדובר במונחים זרים לחשיבה צבאית. כל צבא מודרני נדרש להרתיע, לאזן ולהימנע מהסלמה מיותרת. אולם כאשר מושגים אלה מחליפים את ההכרעה כיעד מרכזי – משתנה אופק הפעולה כולו.
שורשי התהליך מצויים כבר באמצע שנות ה-90. בשנת 1994, כאשר צה"ל פעל בשתי זירות שונות ומורכבות – בלבנון מול חיזבאללה וביהודה ושומרון ובחבל עזה מול הפת"ח וחמאס – מינה הרמטכ"ל דאז, רא"ל אהוד ברק, ועדה בראשות האלוף יורם יאיר לגיבוש קוד אתי לצה"ל. הקוד, שנוסח על ידי צוות בראשות פרופ' אסא כשר ובהשתתפות פרופ' אבי שגיא, נועד לעגן מסגרת ערכית כוללת, סוג של מצפן צבאי לכל פעולה צבאית.
4+אלא שבשלב הניסוח התגלעה מחלוקת עקרונית: האם "ניצחון" הוא ערך בפני עצמו. לפי עדויות מאוחרות של פרופ' אבי שגיא שהיה אחד ממנסחי הקוד, לא הייתה הסכמה לכלול את הניצחון כערך מרכזי. הטיעון היה עקרוני: הפעלת כוח צבאי מוצדקת מוסרית רק מכוח הגנה עצמית, ולא מכוח שאיפה לניצחון כשלעצמו. לבסוף, בעקבות התעקשות מאוחרת של הרמטכ"ל שאול מופז, נכללה המילה "ניצחון" כחלק מערך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", ניסוח כללי ולקוני שהודפס במאות אלפי עותקים והפך לחלק בלתי נפרד מפק"ל הכיס של כל חייל.
אולם עצם ההכללה כנספח ל"דבקות במשימה" ולא כערך עצמאי משקפת את ההיררכיה הרעיונית שנוצרה: הניצחון אינו תכלית בפני עצמה אלא יעד מותנה, כמעט טכני. במקביל, מושגים כמו "טוהר הנשק", "חיי אדם" ו"כבוד האדם" תפסו את מרכז הבמה הערכית ומושג "אהבת הארץ" הושמט ממנו . שוב, אין מדובר בערכים פסולים. להיפך. אך השאלה היא מהו הערך המארגן של צבא במדינה ריבונית הנתונה לאיום מתמשך.
4+הדיון הזה התעורר מחדש באוקטובר 2024, שנה לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". מכון "יכין" פרסם מחקר שבחן את התאמת ערכי צה"ל למציאות הביטחונית. עורכי המחקר, יאיר קרטמן ויעקב יקיר, הצביעו על המתח בין עקרונות מוסר אוניברסליים לבין הצורך בהכרעה מהירה ואפקטיבית של האויב. אחת הטענות המרכזיות שעלתה הייתה כי השמטת מושגים כמו "ניצחון" ו"הכרעה" מהמרכז הערכי השפיעה בפועל על תפקוד הכוחות במבצעים כמו "צוק איתן", "שומר החומות" ו"חרבות ברזל". בצבאות אחרים, כך נטען, מושגי ההכרעה והניצחון עומדים בליבת האתוס; בישראל הם הוסטו לשוליים.
לדיון הזה הצטרף לאחרונה גם הממד הפוליטי. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, ביקש השבוע בפתח דיון בוועדה בנושא "שמירה על רוח וערכי צה"ל בלחימה" לשנות את נוסח רוח צה"ל. "אני מציע שוועדת החוץ והביטחון תהיה אחראית על ניסוח הקוד האתי. ערך הניצחון צריך לעמוד בראשו", אמר. למרות שהערך הראשון ברשימת הערכים הוא "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", טען ביסמוט כי "בעשורים האחרונים קצת התבלבלנו ושכחנו את העיקר… ניצחון הוא ערך עליון, בוודאי במזרח התיכון".
4+האמירה הזאת איננה רק פולמוס פוליטי; היא משקפת שאלה יסודית: מהי תכליתו של צבא? בעשורים האחרונים עברה שכבת הפיקוד הבכירה תהליכי אקדמיזציה והכשרה במסגרות של מדיניות ציבורית, מנהיגות וממשל. תהליכים אלה תרמו לשיפור הניהול, האחריותיות והרגישות האתית. אך במקביל התחזקה פריזמה הרואה בהפעלת כוח תחום שיש לרסן ולווסת, לעיתים אף לפני שנשאלת השאלה האם הושגה ההכרעה.
צבא שאינו רואה בניצחון יעד מרכזי, מסתכן בהפיכת הלחימה לניהול מתמשך של סבבים. הרתעה והכלה הן אמצעים. הכרעה היא תכלית. כאשר התכלית מיטשטשת, גם האסטרטגיה מיטשטשת. במרחב כמו המזרח התיכון, שבו היריבים אינם מהססים להצהיר על יעדיהם, שהשאלה אינה אם הניצחון מוסרי אלא האם ויתור על השאיפה אליו הוא מעשה מוסרי כלפי אזרחי המדינה.
