שעתיים עמד דונלד טראמפ על הדוכן. אדם כבן 80, "מסתלבט" על הדמוקרטים, וניכר שיש לו הנאה אדירה מכך. אבל מעבר לכותרות ולשואו, האמירה המרכזית שלו בנאום הזה היא בעלת משמעות אסטרטגית עבורנו.
2+מעבר להתהדרות המוצדקת בהחזרת החטופים ובתקיפה באיראן – שעל העמידה לצד ישראל בהן מגיעה לו תודה – טראמפ קבע למעשה את גבולות השיחה לקראת המפגש בז'נבה.
טראמפ: "לאיראן יש טילים שמאיימים על אירופה, ובקרוב עלינו"
הבשורה המשמעותית ביותר היא ההתייחסות הישירה שלו לטילים הבליסטיים. טראמפ הצביע בבירור על הסכנה בכך שהם מפתחים טילים המסוגלים להגיע לאירופה וארה"ב, והצהיר שלא ייתן למדינת טרור להחזיק בנשק גרעיני. בשני האלמנטים הללו הוא שרטט את הגבולות שאליהם הוא שואף להגיע.
2+אולם מול האיומים האיראניים המוכרים, צריך להודות באמת המרה: מי שמשגעת כיום את העולם ואת ארצות הברית היא קטאר. מדינה קטנה ועשירה בכסף, שנותנת כיום את ההגנה הגדולה ביותר לאיראנים באמצעות אסטרטגיה מבריקה. הקטארים הצליחו לחדור ולהשפיע על השיח בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה.
רואים את טביעות האצבע שלהם אצל דמויות מפתח – החל מטאקר קרלסון, שונא ישראל מובהק, ועד סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, ואפילו אצל דמויות כמו קושנר וויטקוף. הקטארים, בעידוד סעודיה אך בהובלה ברורה שלהם, מצליחים לזרוע ספקות בשיח האמריקני לגבי העימות עם איראן – דבר שאינו אופייני לתפיסה האמריקנית המקובלת. הם זוקפים לעצמם הצלחה גדולה בכך שהכניסו את העימות הזה לאזור של סימני שאלה.
2+צריך להישיר מבט ולהבין מי האויבים שלנו. אם המשטר בטהרן לא ייפול, זו תהיה הצלחה של מאה אחוז לקטארים, ואנחנו נהיה עדים לאירוע אחר לחלוטין. הדברים שאמר הנשיא טראמפ חשובים, אך המלאכה עוד לא הושלמה. הוא עוד לא "הפך את הגרוש ללירה"; הוא עדיין מסתובב ברחבה, אך עוד לא הניף את הרגל כדי לבעוט את הכדור אל תוך השער הריק.
