בשנים האחרונות נדמה כי חופש המחאה בישראל אינו ערך אחיד, אלא זכות המוענקת בהתאם לזהות המוחה. יש מחאה שמקבלת רוח גבית, הכלה וסלחנות, ויש מחאה אחרת, שמולה ניצבים מיד מחסומים, צווים, אכיפה נוקשה והצהרות תקיפות.
4+מחאת השמאל הקפלניסטי, שנמשכה קרוב לשנתיים, כללה חסימות כבישים מרכזיים, שיבוש חיי אזרחים, הגעה לבתי אישי ציבור והפעלת לחץ מתמשך על מקבלי החלטות. חופש התנועה של ציבור רחב נפגע פעם אחר פעם, בשם חופש המחאה. האירועים הללו לא הוצגו כחריגה חמורה מהנורמה הדמוקרטית, אלא לא אחת כהכרח אזרחי. אמירתה של היועמ"שית כי "אין מחאה אפקטיבית ללא הפרת הסדר הציבורי" שיקפה תפיסה שלפיה שבירת כללים מסוימים היא כמעט חלק לגיטימי מארגז הכלים המחאתי.
אלא שכאשר מחאה מגיעה מהצד הימני של המפה, הסטנדרט משתנה, לפתע, חסימת כביש הופכת לאיום על הדמוקרטיה. התקהלות קולנית הופכת להפרת סדר חמורה. פעולות מחאה לא אלימות זוכות לתגובה משטרתית ופרקליטות נוקשה בהרבה. נדמה שהמסר ברור, יש מחאה "נכונה" ויש מחאה "בעייתית".
4+מחאת מרדכי דוד, המוצבת כאלטרנטיבה לא אלימה וכמראה למאבק הקפלניסטי, מבקשת להציף את השאלה הזו בדיוק. אם במשך שנתיים הוסבר לציבור שחסימות כבישים הן ביטוי אותנטי של דמוקרטיה חיה, מדוע כאשר הימין פועל באותם כלים, גבולות הגזרה מצטמצמים באחת? האם החוק השתנה, או שהפרשנות שלו תלויה בזהות המפגינים?
דמוקרטיה בריאה מחייבת אחידות באכיפה, אין פירוש הדבר שכל מחאה צריכה להיות פרועה או שכל חסימה היא מוצדקת, ההפך, יש מקום לדיון רציני על גבולות המחאה ועל שמירת הסדר הציבורי, אך הדיון הזה חייב להיות עקבי, או שמקבלים כי מחאה עלולה לכלול הפרות סדר מסוימות, מכל צד פוליטי, או שקובעים רף ברור ואוכפים אותו באופן שוויוני.
4+אכיפה בררנית אינה רק בעיה משפטית, היא פוגעת באמון הציבור במוסדות המדינה. כאשר אזרחים חשים שהחוק גמיש כלפי מחנה אחד ונוקשה כלפי אחר, הם חדלים לראות בו עוגן ניטרלי.
האירוע שאירע מוקדם יותר השבוע ממחיש היטב את תחושת הדו מסלוליות. במסגרת מחאתו הלא אלימה של מרדכי דוד התקיימה מחאה סמוך לביתה של העיתונאית לוסי אהריש. במהלך האירוע ירד בעלה, השחקן צחי הלוי והתעמת עם מרדכי דוד. על פי התיעוד שהופץ, הלוי הרים את קולו, הניף את ידיו וצעד לעברו באופן שנחווה כמאיים, תוך שהוא דורש מהשוטרים לעכב את המפגין ולקחת אותו לתחנה.
4+השאלה איננה מי צודק בעימות הספציפי הזה, השאלה היא אחרת, כאשר אנשי ציבור מזוהים עם מחנה אחד חוו במשך שנתיים מחאות סמוך לבתיהם, והדבר הוצג כחלק ממאבק דמוקרטי לגיטימי, מדוע כאשר המחאה מתהפכת בכיוונים, הסובלנות מתחלפת בדרישה מיידית לאכיפה? האם הקרבה לבית פרטי היא עילה לפיזור מחאה תמיד, או רק כאשר זהות המוחה משתנה?
דווקא האירוע הזה מדגיש את לב הדיון, אחידות נורמטיבית. אם מחאה מול בית פרטי היא קו אדום, יש לקבוע זאת בבירור ולנהוג כך כלפי כולם, ואם בעבר נקבע בפועל רף סובלנות רחב יותר, אין הצדקה לצמצמו רק כאשר זהות המוחים אינה נוחה. חופש המחאה הוא זכות יסוד, אך גם שוויון בפני החוק הוא זכות יסוד. אם נוותר על השני בשם הראשון, נאבד את שניהם.
4+לסיכום: בסופו של יום, השאלה איננה מי צודק בוויכוח הפוליטי, אלא האם כללי המשחק חלים על כולם באופן שווה. אם חסימת כביש היא כלי מחאתי לגיטימי, היא לגיטימית לכולם, ואם היא חציית קו אדום, היא כזו כלפי כל מחנה.
שלטון חוק לא נמדד בסיסמאות אלא באחידות האכיפה. כבר בתורה נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט… בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ו). צדק איננו שאלה של זהות פוליטית, הוא שאלה של מידה אחת לכולם. בלי מידה שווה, אין אמון, ובלי אמון, אין דמוקרטיה.
