גדי איזנקוט אמר לאחרונה שהוא עסוק בלנצח והוא "לא שותף לבכי של מה יקרה 'אם לא ננצח'" המסר המרכזי שהוא מנסה להעביר בכך הוא התבדלות מופגנת מהקו של יאיר לפיד. איזנקוט מבקש למצב את עצמו כגורם ממלכתי רחב, כזה שאינו שותף למה שהוא מכנה ה"בכי" של לפיד, אלא פועל באופן אקטיבי להקמת ממשלה.
2+הדינמיקה ביניהם חושפת את המתח הפנימי הגובר בתוך גוש השמאל, כאשר המטרה של איזנקוט היא לא רק נתניהו, אלא ביסוס מעמדו כאלטרנטיבה המובילה בתוך המחנה שלו. צריך להבין: למרות שהחיבור הרשמי טרם הוכרז, גדי איזנקוט הולך לרוץ יחד עם נפתלי בנט. זה יכול לקחת שבועיים או חודשיים, אך השניים הם גוש פוליטי אחד. אמנם יחסי הכוחות בינהם משתנים במהירות ובעוד איזנקוט נמצא במגמת התחזקות בסקרים, בנט דווקא חווה ירידה.
הסיבה להיחלשותו של בנט בסקרים נעוצה בהרכב הבייס הפוליטי שלו. "הקופה הגדולה" של בנט מורכבת כיום ממצביעי שמאל ומרכז שאינם מזדהים אידיאולוגית עם עברו הימני כמנכ"ל מועצת יש"ע, אלא רואים אותו ככלי להחלפת השלטון. ברגע שאיזנקוט – הנתפס כ"בשר מבשרו" של מחנה המרכז-שמאל – מתחיל לטפס במדטים, אותם מצביעים עשויים לנטוש את בנט לטובת הדבר המקורי. המצב הזה עלול להוביל לתרחיש שבו בנט, למרות שאיפותיו והאגו הפוליטי שלו, ימצא את עצמו נאלץ להסתפק במקום השני תחת איזנקוט כדי לשרוד פוליטית.
2+המערכת הפוליטית כולה נכנסת למצב של שנת בחירות, כאשר המועד הרשמי באוקטובר כבר נראה היטב באופק. הקרב האמיתי כרגע אינו על זהות ראש הממשלה הבא והדחת הקואליציה הנוכחית, אלא על השאלה מי ינהיג את גוש השמאל ומי יוביל את החיבורים העתידיים. במאבק הזה, הקריסה של בנט עשויה להיות מהירה מהצפוי, בעוד איזנקוט מסמן את עצמו כראש החץ החדש.
