המספרים שנזרקו לחדר הסגור בוושינגטון הם ברורים וחדים, ומהווים ככל הנראה את בסיס ההסכמה בין הנשיא דונלד טראמפ לרה"מ בנימין נתניהו: 60,000 רובים ב-60 יום. זהו היעד המדיד, וזהו לוח הזמנים הקשיח שנקבע לפירוק ארגון הטרור הרצחני חמאס מנשקו.
3+המשוואה החדשה שמשרטטים המנהיגים פשוטה, לפני שעומדים ביעד הזה, לא מתקדמים לשום פעולת שיקום אזרחית, ובוודאי שלא ליוזמות של הגירה מרצון. ה"יום שאחרי" בעזה מתחיל קודם כל בניקוי השטח מאמצעי לחימה, ורק לאחר מכן יתפנו הצדדים לעסוק בבנייה מחדש.
מזכיר הממשלה, יוסי פוקס, סימן היום (שני) את קו פרשת המים החדש. לאחר סגירת המעגל הכואבת עם החזרת החטוף האחרון, רן גואלי הי"ד, ופתיחתו מחדש של מעבר רפיח, הוכרז זמן הפירוז.
3+ההצעה שמונחת על השולחן היא אולטימטום בסגנון אמריקאי קלאסי, המזכיר את הגישה מול האיראנים: 60 ימים לביצוע המהלך בדרכי נועם, ב'טוב'. ואם לא? צה"ל ערוך ומוכן להיכנס פנימה כדי להשלים את המלאכה בכוח. נשיא ארה"ב נתן את הגיבוי, והשעון של ארגון הטרור הרצחני התחיל לתקתק לאחור.
אלא שהתמונה המזרח-תיכונית מורכבת יותר, ועזה היא רק חלק אחד בפאזל הגדול. בדיוק כפי שקרה בשנה שעברה, כשהתברר שאיראן דוהרת לפצצה, צה"ל והממשל האמריקני מסיטים כעת את כובד המשקל לכיוון טהרן. בזמן שהכלכלה האיראנית מתמוטטת וההמונים יוצאים לרחובות, המשטר ממשיך במאמצי השיקום הצבאי שלו.
3+הנושא העזתי מנוהל אישית על ידי רה"מ וצוותו מול אנשי טראמפ, סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, אך הקשב האסטרטגי הנוכחי מופנה לראש התמנון. עזה, שהייתה הכישלון הגדול, היא כעת ההזדמנות, אך היא תיאלץ להמתין מעט בזמן שמטפלים באיום הגרעיני.
בינתיים בישראל, השיח הציבורי כהרגלו ממהר להקצין. מאז חזרתו של רן גואלי, גם השמאל הקיצוני וגם הימין הנאיבי התייצבו בשורה אחת כדי להכריז, בתגובה פאבלובית, על "ההפסד המוחלט" בעזה. אולם נראה כי אלו שאוחזים בהגה השלטון ומנהלים את המגעים שומרים על קור רוח ועל "עיניים על הכדור".
המשימה של איסוף 60,000 הנשקים בחודשיים הוטלה כעת לפתחם של האמריקאים, לפני שישראל תידרש להתערב שוב. זהו מבחן התוצאה, ועלינו להמתין ולראות האם הלחץ המדיני יחליף את הצורך בפעולה צבאית נוספת.
