48 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, חמישה ביממה אחת. מי שקורא לזה "גל אלימות" טועה. זו איננה התפרצות רגעית, זו מלחמה של ארגוני פשיעה על שליטה, כסף וכבוד. ובמלחמה, צריך להילחם. אני כותב את הדברים כמי ששירת שלושה עשורים במשטרת ישראל, רובם במאבק בארגוני פשיעה, פעלתי בתוך החברה הערבית, ניהלתי בתוכה מקורות מודיעיניים וסוכנים סמויים, ראיתי מקרוב את מנגנוני ההפחדה, את הכסף השחור, את הסחר בנשק ואת תרבות נקמת הדם שמזינה חלק מהסכסוכים.
4+אני אומר באחריות מלאה, למדינה יש יכולת לנצח, אבל ראשית היא חייבת להחליט שהיא מעוניינת ושהיא מוכנה ללכת בכל הכוח עד הסוף. המציאות כיום היא של ואקום שלטוני בחלק ניכר מהיישובים הערביים. ארגוני הפשיעה ממלאים אותו. הם גובים "מס", מכריעים סכסוכים, מפעילים טרור כלכלי ומחזיקים בארסנלים של נשק בלתי חוקי. זו לא רק בעיה פלילית, זו פגיעה בריבונות ובביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
כדי לשנות את המצב נדרש מהלך תקיף בארבעה צירים מקבילים:
1. אחריות הנהגה ושבירת קשר השתיקה
רבים בחברה הערבית בהנהגה ובציבור נכנעים למיעוט אלים ששולט דרך פחד. ההנהגה המקומית, החמולתית, השבטית והציבורית חייבת להוביל אמירה ברורה, אפס לגיטימציה לנקמות דם, לרצח על רקע "כבוד המשפחה", תרבות שהייתה מקובלת לפני מאות שנים, וכן די לחיפוי על עבריינים. כל עוד יש קשר שתיקה, יש כוח לארגוני הפשיעה. ברגע שהציבור ישתף פעולה, המאזן ישתנה.
2. יד ברזל משטרתית
ארגוני פשיעה צריך לפרק כמו שמפרקים תשתית טרור, מודיעין עמוק, חדירה סמויה, פגיעה כלכלית אגרסיבית, חילוט נכסים מסיבי, מעצרים ממוקדים והפעלת כל כלי חוקי שעומד לרשות המדינה. המשטרה חייבת לקבל את מלוא האמצעים הטכנולוגיים והמשפטיים הדרושים להתמודדות מול ארגוני פשיעה מתוחכמים שמפעילים באמצעות כסף רב טכנולוגיות נגדיות.
כשיש מאות כלי נשק בלתי חוקיים בשטח, יש לטפל בזה ביד קשה ובאגרוף ברזל.
כלי נוסף הוא המעצר המנהלי, כלי מתחייב במאבק בסיכול אלימות קשה ורצח, יש לעשות בו שימוש כאשר קיים מידע מודיעיני מוצק אך טרם נאספו ראיות קבילות המאפשרות בקשה למעצר רגיל. ייעודו איננו ענישה, אלא מניעה. מעצר מנהלי הוא לא פריבילגיה, הוא חובה מבצעית. זהו כלי מניעתי שמטרתו אחת, לקטוע את שרשרת הביצוע ולמנוע את הרצח הבא, ולא להגיב אליו בדיעבד.
4+כאן מתחדדת השאלה הציבורית, כאשר שוב ושוב מתבקשות דחיות בהצגת עמדת המדינה ע"י היועמ"שית לבג"צ בסוגיית הרוגלות, בפעם ה-23 לפי הפרסומים, המסר בשטח הוא של גרירת רגליים מכוונת שנועדה להחליש את המשטרה ולגרום לה לא להצליח במשימותיה. אי ודאות מתמשכת סביב כלים קריטיים פוגעת ביכולת המבצעית ומייצרת היסוס בדרגי הביצוע.
במלחמה בפשיעה, היסוס מתורגם לוואקום והוואקום הזה מתמלא בדם. לא מדובר בוויכוח תאורטי. זהו דיון על איזון נכון בין זכויות אדם לפרטיות לבין חובתה הבסיסית של המדינה להגן על חיי אזרחיה. אפשר וצריך לקיים בקרה מחמירה, שקיפות ופיקוח, אך לא לשתק את היכולת המבצעית. כשארגוני פשיעה משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת, גם למדינה חייבת להיות טכנולוגיה מתקדמת.
4+3. הרתעה אמיתית דרך מערכת המשפט
כשעבריין נשק או מחולל ירי נשפט למאסר בפועל מגוחך של חודשים ספורים או משתחרר בעסקת טיעון מקלה, המסר ברחוב ברור. הענישה חייבת להיות ברף הגבוה ביותר שהחוק מאפשר. בעבירות נשק, סחיטה באיומים ואלימות חמורה, אין מקום לרחמים. הרתעה איננה סיסמה, היא תוצר של ענישה עקבית, קשוחה ומשמעותית.
4. מחוקק נחוש
הכנסת נדרשת לחקיקה מהירה וברורה, עונשי מינימום בעבירות נשק וירי במרחב ציבורי, הרחבת סמכויות חילוט, כלים אפקטיביים למאבק בהון השחור. בלי גב חקיקתי חזק, גם המשטרה הטובה בעולם תתקשה לייצר שינוי עומק. מי שחושב שאפשר לפתור את המשבר הזה רק דרך תוכניות חינוך ארוכות טווח, מתעלם מהמציאות הבוערת. חינוך חשוב. תעסוקה חשובה. השקעה בתשתיות חשובה.
4+אבל כשהרחוב מדמם, קודם כול עוצרים את הדימום. אחר כך משקמים. החברה הערבית זכאית לביטחון אישי כמו כל אזרח במדינת ישראל. אסור להשלים עם מצב שבו ילדים גדלים לקול ירי, ובעלי עסקים משלמים דמי חסות כדי לשרוד.
זו אינה גזירה משמיים.
זו תוצאה של היסוס מדינתי. הניסיון לימד אותי דבר אחד ברור, כשמדינת ישראל מפעילה את מלוא עוצמתה, ארגוני פשיעה מתקפלים. השאלה היא לא אם אפשר לנצח. השאלה היא אם יש לנו את האומץ להילחם באמת. הגיע הזמן להחזיר את הריבונות בכל חלקי מדינת ישראל, כן, גם בכפרים הערביים, עכשיו!
