בשבוע שעבר שלח ראש הממשלה בנימין נתניהו מכתב למבקר המדינה. התגובה הפבלובית באולפנים ובמחאות השמאל הייתה אחידה: "הוא לא לוקח אחריות". אבל כשאנשי המחאה צועקים "אחריות", הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי מהמשמעות המילונית או המוסדית של המילה.
3+עבורם, "אחריות" היא שם קוד לטקס פולחני של הקרבת קורבן: התפטרות, הליכה הביתה, סוג של חרקירי פוליטי. הפער הזה בהבנת המושג "אחריות" אינו מקרי. הוא יושב על שורשים פילוסופיים עמוקים שמבדילים בין הימין לשמאל כבר מאות שנים.
המורשת ההרסנית של ז'אן-ז'אק רוסו
השמאל הפרוגרסיבי הוא צאצא ישיר של ז'אן-ז'אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי שטען כי "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים". לפי התפיסה הזו, האדם הוא טוב מיסודו, ורק החברה, המוסדות והשררה משחיתים אותו. המסקנה הפוליטית של השמאל היא תמיד חיפוש אחר ה"גאולה" בדמותו של המנהיג הצעיר, הטהור, זה שעדיין לא "התלכלך" בפוליטיקה. הם מחפשים את הלוחם הצעיר, את העיתונאית הרעננה, את זה שיביא "פוליטיקה חדשה".
3+זו הסיבה שהשמאל הישראלי מחליף מנהיגים כמו גרביים. תסתכלו על הנתונים, הם מדהימים: מאז הקמת המדינה, מפלגת העבודה (על גלגוליה השונים – מפא"י, המערך, העבודה, המחנה הציוני) החליפה עשרות מנהיגים. בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה, רבין, פרס, ברק, מצנע, פרץ, יחימוביץ', הרצוג, גבאי, מיכאלי – הרשימה לא נגמרת. כל כישלון נענה ב"עריפת ראש" ובהבאת "משיח" תורן חדש. ומה התוצאה? המפלגה קרסה, המוסדות התנוונו, והאידיאולוגיה התאיידה.
לעומת זאת, הימין, שמושפע יותר מהגות שמרנית המבינה שבני אדם הם יצורים לא מושלמים ושניסיון הוא נכס, דוגל ביציבות. מתנועת החרות ועד הליכוד של היום, אפשר לספור את המנהיגים על כף יד אחת: ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, שרון, נתניהו. זהו. הימין מבין שמנהיגות היא לא יוגורט עם תאריך תפוגה קצר, אלא מקצוע שנרכש בדם ובוותק.
3+לתקן את המכונה, לא רק את הנהג
כשאני שומע את הדרישה מנתניהו "לקחת אחריות", אני שואל: מה זה ייתן? אם נתניהו יתפטר מחר בבוקר, האם הקונספציה בצה"ל תשתנה? האם מערכת המשפט תפסיק לכבול את ידי הלוחמים? האם הפקידות תפסיק לחבל במדיניות הממשלה? התשובה היא לא.
הגישה השמרנית גורסת שאחריות היא לא התאבדות פוליטית, אלא תיקון. אחריות היא להישאר מול ההגה כשהספינה מיטלטלת, לזהות את הכשלים המוסדיים, ולשנות את מבנה התמריצים שהוביל לאסון.
3+החלפת נתניהו באיש "נקי" וחסר ניסיון (למשל, רמטכ"ל לשעבר שרק נכנס לפוליטיקה) היא אשליה מסוכנת. היא נותנת לציבור תחושת פורקן רגעית שהענשנו את האחראי, אבל משאירה את המערכת הרקובה על כנה. זה כמו לפטר את המנכ"ל כי המפעל מפסיד, אבל להשאיר את פס הייצור המקולקל ואת הסמנכ"לים הכושלים.
אנחנו לא צריכים עוד טקסי חרקירי נוסח השמאל, שמקריבים את המנהיג כדי למרק את המצפון הלאומי. אנחנו צריכים תיקון עומק של המוסדות: בביטחון, במשפט ובשירות הציבורי. ומי שיכול לעשות את זה הוא דווקא מי שכבר מכיר את המערכת על בוריה, ולא מי שעדיין שבוי באשליות רוסויאניות על "אנשים טובים באמצע הדרך".
