תוכנית הרמטכ"ל אייל זמיר היא הדלפה שחובה עלינו לשאול: את מי היא משרתת? את מי משרתת ההדלפה הזו שיצאה הבוקר? התשובה, לצערי, ברורה. הרמטכ"ל הדליף אתמול את הדבר הזה כדי להעביר מסר אחד פשוט: שהוא "טוב" והאחרים "רעים".
1+אנחנו עדים כעת לקמפיין, שאפשר לזהות אותו בערוץ 12, שטוען בתוקף: "אסור לבקר את הרמטכ"ל". זו תפיסה מסוכנת. הרי אם היו מבקרים את הרמטכ"ל, את שר הביטחון, את ראש אמ"ן ואת ראש אמ"ץ לפני השישה באוקטובר, אם התקשורת לא הייתה מקבלת כתורה למשה מסיני את העבודה שדובר צה"ל מכתיב לה, יכול להיות שהיינו נראים אחרת לגמרי. יכול להיות שכל השנה שקדמה למלחמה, על המרידות שבה, אי-ההתייצבות והסרבנות, הייתה מטופלת אחרת. אבל הקמפיין נמשך, והמסר הוא אותו מסר: אסור לבקר.
אני לוקח כדוגמה את הפרסום האחרון כדי להבין מה עומד מאחוריו. בדרך כלל, כשיש הודעה כזו, יש לה מטרה. אני מסופק מאוד אם זה בא לשרת מערכות דיפלומטיות או מדיניות. זה נראה יותר כמו מהלך שבא להגיד "אמרתי לכם", ואנחנו כבר רגילים לזה אצל הרמטכ"ל אייל זמיר: להכין את מה שנקרא ה"כסת"חים". חשוב להזכיר – תפקידו של הרמטכ"ל הוא לא לעסוק בענייני הדלפות.
1+כן, אני אבקר אותו על כך. זה דפוס שחוזר פעם אחר פעם. הוא עשה את זה לפני הכניסה לעזה: הוא העביר מסר לראש הממשלה ולשר הביטחון במכתב סודי – שיש ממנו רק שני עותקים, מעשה שהינו מהלך לא ראוי שכל כולו קניית אליבי וכסת"ח. באותו מכתב הוא התריע שאם ייכנסו לעזה, החטופים ייהרגו ויהיה כישלון צבאי. אותו דבר הוא עשה בתדרוכים אחרי התקיפה בדוֹחא, עם מסרים של "אני לא אישרתי", "אני לא הסכמתי", "אני כן רציתי".
כשהרמטכ"ל מוציא את התדרוך הזה בבוקר הזה, מתעוררים אצלי סימני שאלה קשים, שכן ביקורת מהסוג הזה צריכה להאמר בישיבות סודיות, לא בהדלפה ולא במכתבים. זה לא נועד לביטחון המדינה, זה נועד להכשרת הלבבות ליום שאחרי ולניקוי המצפון האישי. ואת זה – חובה לבקר.
